מעשה שהיה כך היה...
יום שבת לפני שבועיים, מבוא חמה. אני בטיסת חניכה רביעית ללא קשר. מצנח קארמה רגיל.
כפי שהיה נראה מהעמדה, מזג אויר דיי פעיל ותרמלי. הנפתי בלי בעיה מיוחדת ויצאתי...
למרות שציפיתי לתרמיקות ועילוי, הרגשתי כבר בתחילת הטיסה שאני מתחילה לאבד גובה ואין זמן למשחקים מיותרים.
טסתי ישר לכיוון השדה נחיתה, מה שבטוח בטוח.
הרגשתי כיוון רוח צפון מערבי, התחלתי שמיניות ואיבוד גובה כבר מהקצה, כפי שהודרכתי. בניגוד לטיסה היחסית רגועה שהיתה לי עד שלב הנחיתה, התנאים בשדה היו חזקים, מלא בועות ותרמיקות. כל אחד מהמרחפים לפניי נחת לכיוון אחר, כי הרוח שינתה כל הזמן כיוונה.
הרגשתי שאני צריכה להאבק ולהתעקש עם המצנח כדי להשלים את השמיניה וכדי להמנע מSים... היה לי ממש קשה פיסית, מה גם שהברקסים במצנח שלי ארוכים וגם אם אני מושכת חזק הוא פשוט לא זז (בדיעבד הייתי צריכה ללפף ברקסים- טעות 1).
לכן, היו פעמים שלא הצלחתי להשלים 8יות, במקום זה עשיתי Sים וכל אחד כזה גרם לי להתקדמות, ופחות טווח לפלייר.
עד כאן, מצבי היה סביר מבחינת מרחק מהשער שבשדה.
ואז הגיעה תרמיקה, שהעיפה אותי כמה מטרים קדימה, בשניה מצאתי את עצמי קרובה לעמוד חשמל ובחצי הגובה שלו.
שלוש מחשבות שעברו לי בראש בשניה הזו: נחיתה על עמוד חשמל, נחיתה על השער או נחיתה ברוח גב.
בחרתי בשלישית, לא נעים אבל עדיף מהשתיים האחרות...
לא היה לי גובה, עשיתי סיבוב ותוך כדי גם ניסיתי לנחות... אבל רק ניסיתי. אני לא מורגלת במצבים כאלו ואני דיי בטוחה שהייתי כל כך בהלם מהמצב שנקלעתי אליו, כששניה לפני כן עוד ראיתי את עצמי תלויה על עמוד חשמל, אני אפילו לא יודעת להגיד אם משכתי ברקסים בשלב הזה (טעות 2).
נחיתה מזעזעת, כנראה שדפקתי את הברך באיזה אבן, ואיך לא... נגררתי כמה מטרים בשדה. זה היה יכול להגמר גם במליון קוצים בידיים ושריטות, אבל לבשתי חולצה ארוכה וסביר להניח שגם הרתמה קצת עזרה בהגנה.
סיימתי את היום במיון אורטופדיה, ברך נפוחה מאוד ומדממת מחתך עמוק, כדורי אנטיביוטיקה וחיסון טטנוס מחשש לזיהום. לא הלכתי על הרגל שבוע.
שבועיים אחרי, הברך עדיין מזכירה לי את הסופ"ש הארור ההוא במבוא חמה.
