טוב, אז האמת היא שלא מומלץ לטוס דרך צמרות של עצים בתבור , ולא רק הזרת ביד עשוייה להתפרק ( ראו תמונה בהמשך...) . יש עוד כמה סיבות.
אני ממש לא ממליץ לנסות את זה...
ולמי שעוד לא שמע – הרי הסיפור המלא...
יום ששי האחרון. מגיע לעמדה בתבור קצת אחרי עשר בבוקר , מארגן את הציוד ונכנס להמתנה לשמיים שיפתחו ולתנאים נוחים להמראה. במהלך הזמן הזה, חברה גונבים המראות פה ושם, ויקטור, חמו ועוד כמה מטפסים חיש מהר ל 1500 וזונחים אותנו לאנחות... אחרים, מצליחים לצאת לפעמים (אם די הרבה "כמעטים" ויציאות מחורפנות) ומטיילים להם ישירות לשדה הנחיתה. קצת אחרי 12 התנאים בחוץ מאד משתפרים, וגם החלונות בהם ניתן להמריא מתארכים. קבוצה של כ 5 -6 מצנחים יוצאת ומתרמלת מצפון לעמדה, צוברת גובה ומתבייתת על העננים מעלינו. אני מחליט לצאת, ולחפש את העילויי גם כן בצד הצפוני.
הנפה קלה, סיבוב, לחץ טוב בחופה, שניים שלושה צעדי ריצה, ואני בחוץ. מתיישב בריתמה ומטה צפונה.
כ 20 עד 30 שניות אחר כך, אני רואה לתדהמתי שאני טס הישר לתוך צמרת של אורן לבנוני ענקי (אני חושב שככה קוראים לעצים האלו). העץ מופיע מספר מטרים מולי. ניתוח מהיר של המצב (אחרי שצעקתי "שיט" ואמאלה), ואני מבין שאין לי סיכויי לפנות ולעקוף אותו, מרים ידיים ורגליים ו...עובר את העץ כשתחתית הריתמה משפשפת את צמרתו. נהדר ! עברתי בשלום !!!

רק שכ 10 מטרים לפניו יש עוד עץ כזה.

באותו הגובה, אבל אני כבר מטר מטר וחצי יותר נמוך, ואני נכנס לצמרת העץ השני בגובה המותניים בערך. אני נבלם, אבל המצנח לא כל כך – הוא ממשיך לרוץ קדימה וקורם מלא מול עיני. ובינתיים, מהמהירות והתנופה, אני חולף בתוך הצמרת, אוסף כמה איצטרובלים, ויוצא מצידה השני. המצנח מתחיל להתעשת ולעלות בחזרה, אבל לא מספיק להרים אותי, ואני מוצא את עצמי נופל די חופשי מצמרת העץ בגובה של 8 – 10 מטרים אל הקרקע הסלעית שבקרחת היער הקטנה שמאחורי העץ...
אני נופל הקקע בשכיבה על צד ימין, שומע את הקסדה מכה די חזק בסלע, שומע את רחש החופה הצונחת ברכות לידי – וזהו. שקט שלווה ודממה. ככה זה בגן עדן...?

אחרי 2 -3 שניות אני מבין שעוד לא הגעתי לשם, ואני עדיין כאן. שום דבר לא כואב לי, אין שריטות, חתכים.מכות – כלום ! נעמד על הרגליים , שומע שבקשר מודיעים על מצנח שקרס במדרון, מוציא את הקשר ומודיע שאני בסדר, שאני אוסף את הציוד והמצנח ומטפס חזרה.
לא מספיק לזוז וכמה חברה מגיעים בדהרה מסוכנת במדרון התלול לעברי. מזל שאיש מהם לא נפל ושבר משהו בדהרה המטורפת הזו למטה...החברה עוזרים לי , מקלפים ממני את הריתמה והציוד, אוספים את המצנח ועוזרים לי ללצאת אל הכביש (כשלוש סרפנטינות מתחת לעמדה), ומעלים את הציוד שלי חזרה לעמדה.
כשאני מנתח מה קרה , ואיך לא ראיתי (או שראיתי ולא שמתי לב ?) את שני העצים הענקיים האלו שטסתי ישר לתוכם, אני מבין רק שנכנסתי לסינק מאד חזק, שהוריד אותי כל כך מהר כך שהעצים הופיעו לי בקו הטיסה רק שהייתי מטרים ספורים מהם. אם מישהו ראה משהו אחר, או שיש לו תובנה אחת, אשמח לשמוע וללמוד.
כשהגעתי לעמדה, חשתי בכאבים בזרת יד ימין שלי שהיתה נתונה עדיין בתוך הכפפה. מחוץ לכפפה – הזרת נראתה רע למדי. טלפון מהיר מאדרי לד"ר קדמי במיון בית חולים השרון בפתח תקווה, והעניין מסודר. נסעתי לבית החולים, כמה צילומי רנטגן, ועמית מחזיר לי את האצבע למקום במשיכה "קלה" (מזל שלא היה צריך לאסוף לי את המוח שהשפריץ לי מהמשיכה ה"קלה" הזאת...) . עוד כמה צילומי שמאות – וזהו , אני בדרך הביתה. עם גאווה קצת פצועה, מצנח שניזוק קלות, זרת מושבתת לכמה ימים ו...הבנה שהיה פה מזל גדול מאד שכך זה הסתיים.
תודה ענקית לכל אלו שסייעו, סיכנו את עצמם בריצה במדרון, סחבו לי את הציוד ואירגנו אותו, השיבו לי את הזרת למקומה, התקשרו ומתקשרים לדרוש בשלומי .בקיצור,תודה ענקית לכולכם ! אוהב אותכם מאד !

ולמי שחושב שהזרת בלאו הכי מיותרת, ואפשר להסתדר בלעדיה – הפתעה !!! נסו להסתדר בלעדיה כמה ימים ותיראו מה זה ! שלא לדבר על לנגן בסקסופון בלי זרת ימין ! קשה, האמינו לי...
טוב. שלא נדע יותר תאונות, ואם יהיה, שיגמרו רק ככה.
ואל תטוסו דרך צמרות, ושלא יקראו לכם "טייס צמרות".
רק בשמחות
אמיר.