פרוייקט - זן ואמנות הרחיפה במצנח

[kobliner]

זה נגמר סביב השולחן ב"אנגוס", פה גדול סביב ל"לאפה" עם שווארמת העגל. וגם הלאפה הגדולה הזו לא מכסה על החיוך הדבילי שלא מש מפני הסובבים. לפני ההמראה קבענו ב"אנגוס" עכשיו אחרי הטיסה כולנו רעבים. והטיסה שעוד לא משה מפני כולנו. מעל העמק הפורח של האביב. יושבים סביב השולחן בחברותא, חברים מני קדם וחלק שרק הכירו היום. כל אחד למען כולם , כל אחד יסע בשביל חבריו, יסיע את חבריו, כל אחד יוותר על טיסה כדי שחברו יוכל לטוס, כי כולנו ערבים זה לזה, עד אין סוף.
הטיסה היתה מאתגרת, מזרחית עם מעט טרמיקות וגם הן קצרות, רק כמה סיסים ידידותיים סימנו את הטרמיקות יחד עם ריחות הכפרים שעלו מהעמק. לכאורה טיסה שגרתית. אבל באביב הפורח אין טיסות שגרתיות.

[EldadYagen]

זה אכן נגמר בלאפה, פיות מחוייכים ופרצופים קורנים ומדושנים...
אך זה התחיל איפשהו שם בכמון יושבים גל בני אורלי זוגתו ואני.. מביטים על שמיים חלביים כאילו עבר שם חתול שמנמן ושפך כד גדול של חלב בשמי הצפון.. התחזיות מדברות על 3000 , השמיים ביקשו מאיתנו להנמיך צפיות.. הרכיב הצפוני (כנראה מהרוטור) וחוסר הפעילות האווראית של ידידנו הציפורים ובעיקר קולו של קובלינר במשיבון הניעו רגלינו לעבר הארי...
שם פגשנו רוח דרום מזרחית ערה אשר בקולה הרך ביקשה מאיתנו להמתין (ברגעים כאלו התחושה היא כמו בדייט כאשר הכלה עוד לא מוכנה - מבקשת ממך להיות סבלני בסלון בשעה שהיא מבשלת עצמה למענך..)
בסוף יצאנו לאוויר פעיל בועתית.. מטפסים מעל העמדה עבדנו כצוות אחד מעניק בועה לשני בעוד השלישי כבר מצא את העמוד הטרמלי הבא... בשל חוזקת הרוח וכיוונה הטרמיקות נסחפו מעט אל תוככי ההר ומאחוריו כך שאספתי את הגובה שהיה לי מכל טרמיקה שכזו ואיתרתי את הטריגר הבא  - הטרמיקות עצמן לא היו חזקות מאד ולא נראה שייקחו עד ל3000 המצופה - באופן כללי הטיסה עצמה לא הייתה קלה במיוחד בועות חלשות וסינקים בין בועה לבועה... ברגעים אלו עזרו לי חבריי המכונפים הסיסים ויצור מכונף ומרהיב החיוואי שהראו לי את הטרמיקות שחיפשתי.. כאשר גירדנו את ההר מעל דיר אל עסד מתנהלים במחול מכושף בתוך בועה טרמלית קטנה החלטתי לנטוש ולצאת לחפש את הטרמיקות בכפר עצמו ואכן מצאתי טרמיקה חלשה אך עקבית שהחזירה אותי להר עד שמאחוריי היו עמודיי חשמל  עברתי אותם מטרמל מעליהם  כ50 מטר מביט בילדי הצוק שצועקים לי בשפת בני דודי..
חשבתי שטייס מנוסה יותר היה נמשך עם הטרמיקה הזו אל הכפר ומשם.... אבל החלטתי לנטוש לטובת גלייד למג׳ד אל כרום וחזרה לשדה שליד דיר אל עסד.. נחיתה בתוך שלל פרחים עצמות ומחסניות צהליות רמז לשדה עטיר רגעים .. קיפול והמתנה לחבריי לפרצופם הקורן , לחוויות הטיסה ולטחינה המטפטפת... לקינוח סיפוריי קובלינר על צלילה ימי רחיפה ראשוניים וקרוסים עם חיוואים אותה ציפור אצילית שמחברת את הימים ההם וימי האביב האלו... חג שמח מרחפים.

[kobliner]

אנחנו כבר שעה בעמדה, יש מזרחיות שאינן האידיאליות להר הארי. למרות התחזית הרוח ממאנת להסתובב דרומה. אני מחליט להמריא. במשב דרומי, דרום מזרחי אני מניף ויוצא .... בחוץ המזרחית יותר משמעותית. אני מוצא טרמיקות קצרות ומצליח לאבד כל אחת מהן תוך סיבוב או שניים בנתיים כבר מגיע לפסגה הבאה ממערב ולא מצליח לתפוס גובה מעל גובה עמדת ההמראה. מחליט לצאת מערבה עם הטרמיקה הראשונה אני לא מסתובב אלא מאט וממשיך איתה למערב והיא נמשכת כמו נשכבת לי על הגדר ואני רוכב עליה כ-400 מטר תוך עליה של כ 100 מטר. עכשיו אני מבין את "שמיי היום" וגם בטרמיקה הבאה אני לא מסתובב אלא מאט בשמיניות קלות וממשיך לעלות תוך כדי טיסה מערבה. הטיסה מהירה אבל לא מפסיד גובה עוד שלושה ק"מ ואני מתקרב לדיר אל אסד שתמיד מהווה לי נקודת החלטה "האם להמשיך מערבה ?" או "לא לקחת סיכון ולמצוא שדה נחיתה ראוי !!" אני שונא סיכון ומחפש שדה נחיתה שיענה לקריטריונים הבאים : שטח פתוח, קרוב לכביש . מגיע לשדה ליד הכביש נחיתה פשוטה ועד שאני גומר לארוז יש לי טרמפ מחכה לי..... החיים הטובים!!!!

[kobliner]

מגיע לעמדה בפעם השניה אותו יום עכשיו אני מתלבט, האם לצאת שוב ? הרי אין רכב איסוף למטה. רולי נרתם והתנאים המשתפרים משכנעים אותי לפרוש את המצנח. אני מרגיש שלמרות היום הבינוני הקונברסיה נכנסת, עדין מזרחיות עם הפסקות. רולי ממריא ופונה מערבה. השכל אומר להמתין, החשק אומר צא.....אז יוצא לתוך הקונברסיה ובלי טרמיקות מסודרות תוך מספר דקות אני בגובה 1300 העילוי המכסימלי 2 מ"ש אבל עולה. מהגובה הזה הביטחון עולה ואיתו "השתן לראש" מרגיש שיכול להגיע לכל מקום מחליט לצאת לכיוון מערב ואחרי ארבע ק"מ אני כבר ב600 מטר הכיוון למטה וכמעט לא מתקדם אל מול המערבית הנכנסת מולי. עכשיו יודע ששיקול הדעת היה מוטעה אבל כבר מאוחר מכדי לשוב אז יורד בכינסה הראשית של כרמיאל לפחות יהיה קל לתפוס טרמפ.

[kobliner]

געגועים למצנח שלי, כמעט שלושה חודשים שלא יוצא לרחף ולא לא לכתוב על רחיפה, את העננים רואה בגעגועים מלמעלה בטיסות האין סופיות ברחבי יבשת אמריקה.
כל טיסה אני מביט על תווי הקרקע וחושב איך הייתי יכול לטוב ברכז זה ואילו עננים מתחתי היו מרימים אותי לחוויות חדשות.
מחר חוזר לארץ לחודש וחצי וחוזר לתקופה שאוכל לטוס, לחוש את האויר הזה , את הבעיתות הקטנות שמקפיצות את האדרנלין, את הגובה מעל הארץ הזאת אני המצנח והשמים שלי.

[kobliner]

מגיע לתבור, שלושה חודשים שהמצנח נח, מונח במחסן. התנאים בסדר אבל נותן לאחרים להמריא לפני בשקט לתפוס ביטחון. נזכר בסיפור על כנר שאמר "אם אני לא מתאמן יומים אני מרגש , אם אני לא מתאמן שבוע המנצח מרגיש ואם אני לא מתאמן שבועיים הקהל מרגיש." ואני מקוה שהקהל לא ירגיש. המראה טובה משרה בטחון אבל משתדל לתפוס מרחק מכולם להתרגל מחדש ולהרגיש בנוח. אחרי כרבע שעה באויר כבר יותר בטוח מביט לחבורה שכבר בגובה של כ 1000 וטס לעברם, מתמרכז מתחת ומרגיש שהמצנח שלי כנראה קצת זקן וחסר עילוי שהיה בעבר (יותר מדויק לומר בעל שקיעה גדולה יותר) כך שאני כל הזמן מתחת לקבוצה מצנחים זו. אחרי עוד כ 10 דקות באותה טרמיקה, אני רואה מעלי רק שני מצנחים והשאר מתחתי דבר שהורס לי את התאוריה על מצנחי הנאמן ומשאיר את ההנחה שהבעיה היתה בההערת הגובה ולא ביכולת המצנח.
עכשיו כבר ב1250 מטר נותן לעצמי להיסחף מההר בתוך הטרמיקה עד איזור כפר קיש, שם עם הטרמיקה השניה מתחילה בעצם הטיסה. כי רק הטרמיקה השניה ואולי אפילו השלישית מסמנות קרוס. מעל אלומות שוב טרמיקה שולחת אותי למעלה בציפצוף כמעט שריקה של 6 מטר בשניה ואני שוב ב 1300 עכשיו כבר יש הרבה ביטחון , שוכב בריתמה ומקשיב למצנח שלי , לוריו ולריחות שעולים מהעמק, ומסתובב כמה שיותר מדויק מצייר את גבולות הטרמיקה ונותן לעצמי להיסחף.
מעל צמח מגיע בגובה 600 ומתחיל להתלבט האם לנחות או להמשיך ושוב טרמקה פראית לוקחת אותי לסיבוב. מהר מאד אני שוב ב 1300 משם גולש לעבר מבוא חמה.
מגיע למבוא חמה בערך 400 מטר מעל העמדה ונוחת יזום עם חיוך דבילי על הפרצוף ואגו מנופח.   

[kobliner]

אחרי הטיסה , אחרי הנחיתה פוגש את צחי, שנחת גם הוא אחרי טיסה מהנה.
מתחילים לגלגל היסטוריה , (הרי בינינו יחד יש קרוב ל40 שנות טיסה) אך במקום זכרונות על הטיסות היפות נזכרים בתאונות.
בחברים שנפצעו וכמעט גרמו לנו לוותר על הספורט הזה.
מה לו לספורט שלנו שגורם לרבים כל כך לאבד את הראש לקחת סיכונים ולשכוח שהחלק הכי חשוב בטיסה הוא להגיע הביתה שלמים ומלאי חוויה.

[kobliner]

קוראים לו חאלד ויש לו צימר בצומת העולה לתבור בין שיבלי לדבוריה, קוראים לצימר " צימר הר תבור".
הוא אומר לי יש לי צימר יפה אבל יהודים לא באים, מתקשרים בטלפון ושומעים את המבטא שלי ואומרים שיחזרו ולא חוזרים.
הצימר יפה ומאד מרווח, אבל הציבור היהודי ממעט לבוא ולהתארח. תעזור לי הוא מבקש, איך מביאים לכאן יהודים, אני מתבדח ואומר "נעשה שלום והיהודים יבואו" הוא אומר "אבל לנו הערבים הישראלים יש שלום עם היהודים...."
אחר כך אנחנו חושבים ביחד איך לפנות לקבוצות קטנות שלא חוששות מהערבים שיבואו להתארח ולהכיר.
אני חושב על חבורה קטנה המרבה להגיע לתבור, אנשים ללא חת, ללא עכבות וגם לא גזענים. החבורה שלנו המרחפים.
חבורה שלפעמים חלקה נוסע למרחקים וישמחו לצימר על התבור שתי דקות מהעמדה.

[kobliner]

עכשיו כבר מקבלים אותי כאורח, עם הנהון ראש כזה של איפה היית כל כך הרבה זמן ? למה אתה לא בא כבר לרחף? ועוד כאלה שאלות ששואלים אדם שכבר לא מתמיד. הרבה פרצופים חדשים לי, הרבה חברה שאני מכיר אבל לא יודע אל מי אתקשר, אחרי הנחיתה לאיסוף או לספר על הטיסה.

על עמדת הנחיתה אותו תור שקט שתמיד היה שמאפשר לחדש או לותיק לקחת את זמנו בהמראה ולא להילחץ. זה מרגיע ויותר מרגיע שבנסיון ראשון אני באויר.

לומד שוב את המצנח שלי, הרבה זהירות של הכרות מחודשת עם האויר המצנח והשמים. כל הזמןן משנן " לא לקחת סיכונים" "לעשות את הדברים נכון ולהיזהר. רק אחרי כחצי שעה המצנח מתחיל להישמע לניהוג ושוב אנחנו יחד כאחד עם הרוח, הריחות נישאים למעלה לקול קיצבו המתמשך של הוריו.

[kobliner]

זה התחיל לא טוב. נסיון המראה ראשון המצנח עומד יפה מעל הראש מסתובב, מתחיל בריצה לא מספיק החלטית ו... ביטול מביך בקצה העמדה. הנסיון השני צולח ואני באויר כחמש דקות באזור גובה העמדה והסייקל היורד מביא אותי להיצמד להר אך להפסיד גובה, כל הזמן. אני מחליט ללכת לשדה הנחיתה מבואס. אחרי שהדבוקה הראשונה יצאה מזרחה מעל 1200 מטר, אני בדדרך לשדה הנחיתה. קצת מעלי שני מצנחים נוספים פונים גם הם לשדה הנחיתה. מפסיד עוד גובה ומגיעה מעל כביש הכניסה לדבוריה גובה של כ 100-150 מטר מעל הכפר מתחיל בשמיניות. פתאום טרמיקה קטנה, הוריו מצפצף אני סופר שלוש שניות עדין מצפצף. עכשיו מתלבט, אני ממשיך לנחיתה או מסתובב? מחילט שאם הטרמיקה מסתיימת באמצע הסיבוב אני נגש לנחיתה.
סיבוב ראשון בקצב של פחות מ 1 מטר בשניה, אבל עולה עוד סיבוב ואני עובר בגובה את שני המצנחים עוד שלושה סיבובים ואני כבר שוב ליד ההר והטרמיקה מתחזקת. שני המצנחים נוחתים ואני מגיע לגובה העמדה עוד שלושה סיבובים הטרמיקה מעלה אותי כבר ב+3 ובפעם הבאה שאני מסתכל מטה אני רואה שאני כבר כ 300 מטר מעל המנזר.
רכבת ההרים נמשכת אחרי שאני יוצא מההר בגובה 1100 ונופל לסינק חזק שלא עוזב אותי עד אזור שדמות דבורה שם אני בגובה של כ 150 מטר מעל ישוב ומנסה למשוך לכיוון תחנתה הדלק של כפר כמא, מסמן לי את שדה הנחיתה ופיתאום פיצוץ של טרמיקה המנערת אותי ומקפיצה לי את הביצים. אני פונה חזק ומהדק על הטרמיקה שמהר מגיעה ל +5 ותוך שבע דקות אני בגובה 1200 בדרך ליבניאל.
כאן משוטט מעל רמת יבניאל והכל עולה. אז מחליט להמשיך מזרחה מה שמתברר כטעות כי עכשיו אני מול מזרחית חלשה ורק יורד. ולא הבנתי קודה שהיתי בקונברסיה מעל רמת יבניאל והכיוון הנכון היה לצאת צפונה על הקונברסיה. נחיתה באלומות מסכמת שעה וחצי של טיסה פעילה והכי חשוב שתי הצלות.
אין הגשה טובה יותר בטיסה מאשר להציל אותה ממצב של כמעט נחיתה 

[צחי רייל]

עוד הצלה נחמדה מאותו היום:

אחרי הרבה משחקים על ההר של עולים יורדים סוף סוף עלינו בתרמיקה נורמלית מעל המנזר 5 מצנחים, יורם אמנון גל שרון ואני. ב1100 שרון עזב אותנו ורץ מזרחה, המשכנו ה4 על בועות לא ממש מסודרות אבל סימנו אחד לשני והמשכנו איתה עד 1300. בסוף התרמיקה אמנון לקח מזרחה יורם ואני לקחנו צפונה וגל איפשהו באמצע לא ממש החליט אם הוא טס מזרחה או צפונה.
מעל כדורי תרמיקונת של 0.5+ לא ברורה, אני המשכתי צפונה ויורם התמסר לעבודה על התרמיקונת. בדרך לשדה אילן הכל יורד ומהר, כל כיוון שאני לא בוחר מביא לסינק שמקרב את הקרקע מהר. אמרתי לעצמי "אוקי תפתח עיניים, עם כל האוויר היורד הזה איפשהו זה גם צריך לעלות רק תמצא את הטריגר". האזור שטוח ברובו קצת עצים קצת שדות חרושים, בהתחלה אין שום טריגר מובהק. ואז אני מסתכל על המושב (שדה אילן) וקולט שהפינה הדרומית ביותר שלו זה בתי רשת מרשת שחורה כ10 דונם שחורים לגמרי, זהו זה הטריגר שלי אני מחליט ורץ אליו. כבר פחות מ100 מטר מהקרקע ברור לי שאם אין כלום בבתי הרשת אני נוחת בשדה ליד וכבר מרגיש את החום של לקפל פה מצנח.
כמו שאני מגיע לפינה של בתי הרשת הואריו מתעורר וכנף שמאל אומרת "לפה", מתחיל בסיבוב ואני ב3.5+ קבוע עולה ללא מאמץ. ב700 פיק של 5+ ואני אומר לעצמי "טוב כנראה שכבר לא ננחת בשדה אילן היום" ...... אחרי סיבוב וחצי פיק של 6.5+ מזכיר לי שכדאי להפסיק לדבר לעצמי ולהתחיל לשמור על המצנח 

[צוק]

יאללה בואו נגמור עם זה כבר, קדימה נווו, אני מנסה להלחיץ את כולם בעבודה, צריך להספיק לתבור, הרוח עלולה להתחזק.
ארוחת בוקר, סנדוויץ, מהר, חביתה, יאללה שיהיה גם טונה, טלפון, רק עכשיו עולים? נחתו למטה? מעולה, אני כבר מגיע, משנה את ההזמנה מטויוטה הייס לבי4, הרבה גז, החלפת הילוכים ידנית, כבר מעין חרוד רואה להקת מצנחים באוויר, קרוז ל130, יותר מזה כבר בטוח יסגרו לי את הקרלוג.
יופי, הם לא כל כך גבוהים, חלק אפילו דיי מגרדים, מבט לתחנת דלק, אף אחד, למה הרכב המחורבן הזה מעלה הילוך בעצמו!
אוקי, לנשום עמוק, הגענו לעמדה. שניים או שלושה נחתו הרגע למטה, זה אומר שהרוח עוד לא התחזקה, אבל המשבים דווקא כן, את זה אפשר להרגיש בקלות, חלק כבר מלחכים עננים.
פריסת המצנח, התארגנות, כל המכשירים והצפצופים והחוטים, שכחתי את הקשר בבית, לא נורא, עוד וידוא שכל הרצועות מחוברות, מחכה לסוף משב חזק, הנפה, מבט לחופה, סיבוב, כמה דילוגים קלילים ואני באוויר, איזה כיף לי!
דווקא לא חזקה במיוחד הטרמיקה הזו, בד"כ הטרמיקה שמוציאה אותך מההר היא פלוס חמש לפחות, אבל היא יציבה מאוד, השמיים פשוט יפים, כן, שווה לנסות, זה נראה כמו יום טוב להגיע הביתה, אני מחכה לזה כבר המון זמן.
סליחה, באיזה רחוב אני? יש פה איזה דביל, שטס נגד כיוון התנועה. זה ללא ספק הזמן להתחיל להזהר ולחתור לכיוון השוליים של הדבר האפור והגדול הזה, השאיבה של העננים עלולה להתחזק בפתאומיות ולהיות מסו... בי סטול? נתחיל מביג אירס וס.ס., הביג אירס כבר פתוחות, הס.ס. עוד לחוץ, יאללה לענן הבא.
דוחף את הטלפון לתוך הקסדה, איך אתה לא רואה אותי, אני מעל הקיבוץ שלך לכיוון הכביש, המצנח כחול, טוב אני מנתק. הבית בטווח גלישה, וווווו הווווו, רום תחכה לי ליד הרפת, תביא מצלמה אם אתה יכול, אבל מהר, אני כבר מגיע. ססאמק, מה זה הרוח הזאת? בקצב הזה אני גומר על הדרך הלבנה. דאסט דביל! לא זה מסוכן, אני נמוך, יש מעליו יש ציפורים, חסידות שחורות, הסיבוב שלהם רחב מאוד, הן לא עולות מהר במיוחד, איזה קטע, שתי אלו פשוט המריאו ונפנפו ישר אליו כי הן ראו את החברות שלהן, חכו לי יא חארות! לא לא, בלי ס.ס., זה כבר מוגזם, ריכוז, זה עלול להיות חזק, פלוס שלוש, יכול להיות שהוא עד כדי כך רחב, לא, זאת טרמיקה נפרדת, אין סיכוי להגיע ממש אליו, סיבוב, סססאמק, הנה הוא חוצה עוד דרך ולוקח איתו אבק, זה פשוט יפה איך שהו... בוקר טוב! אדמה! סיבוב נגד הרוח, טוב, בערך נגד הרוח, נחיתה-מריחה, להתנתק כמה שיותר מהר, עוד דאסט כזה לוקח אותי קיבינימאט, שיט השפצור של הפלאפון, מקווצ'ץ' את המצנח, זורק עליו את הרתמה. איזה באסה, נגמרה הטיסה, היי, הגעתי הביתה, כמעט, זה דווקא דיי נחמד!

[צחי רייל]

בד"כ הטרמיקה שמוציאה אותך מההר היא פלוס חמש לפחות

לא נראה לי, נכון שהאופציה המועדפת על רובנו היא 5 ומעלה אבל נראה לי שיותר פעמים עזבתי את ההר עם 2+ מאשר עם 5+ (הכוונה ליציב). והאמת גם לא מעט פעמים עם 1+.
מה שאני מחפש בתרמיקה לעזוב איתה זה קצב עליה יציב, כזו שאפשר לסמוך עליה עד מעבר לרוטור. כמובן שעם החלשות יותר צריך קודם לתפוס גובה על ההר לפני שאפשר להתחיל להסחף אחורה, ז"א זה בד"כ לא התרמיקה הראשונה להיום שאתה עוזב איתה את ההר.

[kobliner]

ערב יום כיפור, תמיד מביא תנאים טובים. אנחנו שלא לחוצים על השעון והצום עולים לתבור. העננים כרוביות כרוביות ברחובות סלולים לפי הספר. הרוח בעמדה (מערבית עם רכיב דרומי) רגועה ומעמידה מצנח אחרי מצנח והחברה ממריאים בקלות. באויר הכל יפה אבל אני נלחם לשרוד על ההר. אני יודע שאני חלוד קצת והמצנח שלי גם הוא ראה ימים טובים יותר, מהמקום שלי נראה שלכולם קל והם כ 200 מעלי רק אני נאבק, מלכך את צמרות האורנים. רק לא לנחות שם למטה. כבר יותר משעה המאבק ואז אני מבין שגם האחרים נאבקים סביבי. והיום לא כל כך קל.
מגיע סייקל כולם עולים כמה מאות מטר ושלישיה ראשונה עוזבת את ההר, אחר כך עוד חבורה ועוד אחת ואני לבד מעל ההר הרוח מתחזקת ואני עייף , חלוד, כבר לא ממש מרוכז, מחליט לנחות למטה בדבוריה .
שמח בחלקי על כך שטסתי ולא סיכנתי ולא פחדתי ונחתתי בשלום. 

[רולי]

ערב יום כיפור, תמיד מביא תנאים טובים. אנחנו שלא לחוצים על השעון והצום עולים לתבור. העננים כרוביות כרוביות ברחובות סלולים לפי הספר. הרוח בעמדה (מערבית עם רכיב דרומי) רגועה ומעמידה מצנח אחרי מצנח והחברה ממריאים בקלות. באויר הכל יפה אבל אני נלחם לשרוד על ההר. אני יודע שאני חלוד קצת והמצנח שלי גם הוא ראה ימים טובים יותר, מהמקום שלי נראה שלכולם קל והם כ 200 מעלי רק אני נאבק, מלכך את צמרות האורנים. רק לא לנחות שם למטה. כבר יותר משעה המאבק ואז אני מבין שגם האחרים נאבקים סביבי. והיום לא כל כך קל.
מגיע סייקל כולם עולים כמה מאות מטר ושלישיה ראשונה עוזבת את ההר, אחר כך עוד חבורה ועוד אחת ואני לבד מעל ההר הרוח מתחזקת ואני עייף , חלוד, כבר לא ממש מרוכז, מחליט לנחות למטה בדבוריה .
שמח בחלקי על כך שטסתי ולא סיכנתי ולא פחדתי ונחתתי בשלום. 

מישהו שאל אותי מה זה נחיתה טובה ומה נחיתה מעולה.....
נחיתה טובה זו נחיתה שמשאיר אותך שלם ובלי נזקים...
נחיתה מעולה : גם הציוד בריא ושלם.

אפשר לעשות "אקסטרה פולאציה" ולשאול על הטיסה ולא רק על הנחיתה...........
אז למרות שבאותו יום החלתתי בשוגג לא לצאת פעמיים ב900 ונחתתי אחרי עבודה מתישה של 75 דקות,אני נהנה מכל דקה באוויר.

[צחי רייל]

כל נחיתה שאתה ו/או הציוד ניזוקים היא ניחיתה גרועה.

נחיתה שגם אתה וגם הציוד לא ניזוקים היא נחיתה טובה.
ונחיתה שאתה גם נהנה ממנה היא נחיתה מעולה.

לכולנו היו ויהיו נחיתות שנגמרו ללא פגיעה אבל היו די פדיחה, אם מעידה או על התחת או סתם נראו מצ'וקמקות וכו', אלו הן נחיתות בסדר כי הן ללא נזק חוץ משפשוף קל באגו. לאומתון יש נחיתות שבהן הכל מסתדר פיקס, אתה מגיע בול מול הרוח נוחת בול איפה שרצית ונעצר בשני צעדים קלילים, נחיתות כאלה שגם לצופה מהצד נראות יפה - אלו הן נחיתות מעולות.


לדעתי להגדיר נחיתה שנגרם נזק לציוד כנחיתה טובה זו שאיפה לבינוניות.
(לדעתי בלבד)

[גונן גל]

לי באותו יום, ערב יום כיפור, הייתה טיסה ראשונה על מצנח ורתמה חדשים. מלווה בחששות הרגילים של איך המצנח שעדין לא מוכר לי יגיב במצבים שונים בטיסה.

לאחר התחלה שכללה גירוד מתחת לגובה העמדה וחשש של נחיתה מוקדמת למטה, עליתי די מהר לגבהים של 800 ומעלה וטירמלתי באיזור ההר יחד עם מספר מרחפים נוספים.

בהמשך טיסה בבסיסי ענן עד לנחיתה בשדה נחיתה מבוא חמה. ההרגשה באויר היתה טובה והמצנח הגיב בהתאם לציפיות.

בסה"כ טיסת סיום עונה וחניכת ציוד חדש מוצלחת.

גונן

[צחי רייל]

לפעמים טיסה שמתחילה במזל גדול נגמרת בחוסר מזל לא פחות גדול ....


הרוח בתבור דרומית חלשה עם משבים יפים בעמדה, באוויר יש כבר כמה מצנחים חלקם מגרדים וחלקם טיפה מעל המנזר.
המראתי ישר לתוך תרמיקה כמה שמיניות ואחריהן מתחיל בסיבובים. בזמן התרמול מצטרף ברק ואחריו צ'ינו עם טנדם. 7 דקות בלבד לאחר ההמראה שלי אנחנו ב1650 מטר עוד עם אותה תרמיקה שהמראתי לתוכה.
בשדה אילן העברתי יותר מחצי שעה במלחמות על כל מני קרעי תרמיקות ובועות כשאני נסחף לכיוון גבעת אבני (לא מודע שקילומטר מזרחה לי שבירו וברק עולים על טיל ל2000, כבר סימן שהמזל מתהפך לי). כבר נסחפתי אחרי המאגר שבין שדה אילן לגבעת אבני שרק עוד 3 שדות מפרידים ביני לבין הישוב, החלתתי לחתוך לגבעת אבני כי המדרון הדרומי הוא טריגר טוב.
כמו שעזבתי את התרמיקה של 0.5+ שלי ב750 נכנסתי לסינק עצבני של בין 4- ל6- כשאני עם גלייד גרוע יותר מ1:1 ופשוט צולל אנכית לקרקע, רק בגובה 10 מטר קצב השקיעה חזר ל1- מה שלא איפשר לי אפילו לעשות שמיניות לברר מה כיוון הרוח פשוט ניחשתי כיוון לפי הסחיפה של התרמיקה ונחתתי אליו, שתי דקות בלבד אחרי שהייתי ב750 ועל אותו שדה שהייתי מעליו עמדתי על הקרקע.

[kobliner]

הבאלגן בעמדה חגג, ליגה של הגלשנים והרבה מצנחים על חלון המראות קצר ולא ידוע. כך מוכיחים את "תורת המשחקים" שכאשר כל אחד מנסה לגנוב המראה יש הרבה הפרעות, זמן ההמתנה להמראה מתארך והלחץ גובר.
שמתי עצמי שוטר תנועה, ואני מופתע איך אנשים מוכנים להקשיב אם יש מישהו שמוכן לתת הוראות. אחרי רבע שעה הפלונטר הותר וכולם היו באויר.

[kobliner]

דני נהרג בתאונה, כבה לי שוב נר קטן מהאהבה שלי לספורט הזה שלנו. כיף של ספורט אבל לא מגיע למקורבים שלנו לחלוק את הסכנה. חושב איך להיזהר יותר? להזהיר יותר. איך לקחת עוד מרווח בטיחות? איך להנות ולא להסתכן.
דני נהרג היום בתאונה. דגל שחור לספורט כחול.
אני עצוב על דני, עצוב על משפחתו, עצוב על הספוט שלנו שבמקום להפוך לספורט פחות מסוכן הוא הופך ליותר מסוכן.

שימרו על עצמכם בהמראות, שימרו על עצמכם בנחיתות והעיקר לחזור הביתה בשלום.