פרוייקט - זן ואמנות הרחיפה במצנח

[kobliner]

Dust Devil  זהו עילעול בעיברית ועד אותו יום בתבור אהבתי לראותם בשדות בעודי מפנטז על ההתמרכזות של האנרגיה בתוך העילעול ואיך אנחנו יכולים לנצל את האנרגיה הזו ולעלות.  אהבתי את עמודי האבק שיצרו בקיץ ואפילו לא התרגזתי כאשר הגיע לביקור, עילעול אחד לעמדה בהר הארי  ובירבש וערבב חמישה מצנחים ואילץ אותנו לשבת שעה ולפרום אותם .
אותו יום אני מגיע לנחיתה בדבוריה אחרי טיסה בינונית ובעטנית מהתבור.
כמו שאני מגיע לגובה של כ 1 מטר מהקרקע מתנפל עלי עילעול. ( לא מספיק התייחסתי לעמוד האבק כי הייתי מרוכז להגיע בכיוון הנכון בשדה הנחיתה ולנקודה שקבעתי בשדה לא רחוק מהכביש.) , אני מגיש מכה חזקה בצד ימין אני מונף במהירות לגובה של כ15 מטר ואחרי סיבוב וחצי ללא שליטה אני מוצא את עצמי טס במהירות ( עם הרוח) מעל מטע זיתים , רק חצי סמרטוטף מעל הראש מאבד גובה במהירות.
איסטינקטיבית נשען ימינה חזק מושך בידית ההיגוי ומצליח להפנות את המצנח לכיוון הרוח. מטר אחד מעל הקרקע המצנח מתייצב ואני נוחת נחיתה רכה בין עצי הזית במרחק של כ 70 מטר מהנקודה בה רציתי לנחות, מרגיע את עצמי כי אני יודע שיצאתי בר מזל.
שונא טיטולים ירחק מעיעולים

[kobliner]

חשבון נפש

אני עובר על הלוג בוק שלי , ובעיקר על השנה האחרונה.
אני מגלה תופעה מעניינת , פחות טיסות אולי שליש מהממוצע הרב שנתי, אך הרבה טיסות איכותיות וקרוסים יפים.
שם לב שזו השנה הראשונה בה אני כותב על הטיסה יתר משאני טס.
מה הפסדתי השנה ?
בעיקר את אותם ימים של גירזונים הפסדתי הרבה שעות PARAWAITING ובאמת מעט פגשתי ונפגשתי עם חבורת המרחפים החברים שלי לשיגעון.
האם אני משתנה ?
האם אני יוצא מהבית רק  באותם ימים בהם יש סיכוי טוב לטיסה טובה?
או סתם היה לי מזל?

[kobliner]

אחרי שעה וחצי אני מרגיש שאני מאבד ריכוז. מפקשש טרמיקה  ולא מוצא אותה שוב.
אני מכיר את עצמי, כשאני מאבד ריכוז זה הזמן לחפש שדה נחיתה.
הפעם אני מחליט לשתות מים מהנאד שנמצא תמיד בכיס האחורי של הרתמה שלי, אחרי מספר לגימות ומספר מתיחות שמצחיקות אותי ואת הציפורים בסביבה.
מתרכז שוב בטיסה עכשיו יותר קל.

כל אחד צריך לשאול את עצמו מתי הוא אינו מרוכז למצוא את ה"טריגר" שיחזיר אותו לריכוז כי לטיסה  טובה הריכוז הוא אחד ה כלים החשובים.

[kobliner]

נדמה לי שהסיפור הוא על הכנר פרלמן שאמר פעם :
אם אני לא מתאמן  יום אחד אני מרגיש , אם אני לא מתאמן  יומים המנצח מרגיש,
אם אני לא מתאמן שבוע הקהל מרגיש.
באתי לטוס אחרי שלושה חודשים ואכן החושים חלודים , שמח שהתנאים טובים, קלים ולא בועטים.
אחרי 45 דקות אני בדרך לנחיתה כל פעולה  עם מחשבה וריכוז, תרגולת לקראת הקונצרט הבא.

[kobliner]

הגעתי לעמדה , רוח חזקה , מה עושים?
לחכות ? לפרוש?  "אני שונא PARAWAITING " מה לעשות?
טוב , רק אפרוש את המצנח, ככה אם יחלש אני אהיה מוכן, לא אני לא מתכוון להמריא, אני רק פורש.
הרוח עדין חזקה מדי, אני רק ארתם , לא אני לא מתכוון להמריא רק להרתם, להרגיש את המצנח.
אני רק מניף , בהחלט לא מתכוון להמריא, רק להניף וזהו...........

אוף למה יצאתי למכבסה הזאת, הכל בועט מסביב אני לא מבין איך הגעתי לזה שאני באויר ומקלל את האויר זה.
בפעם הבאה אחשוב יותר טוב לא להמריא. איזה תנאים מחורבנים.

[kobliner]

האביב מגיע ומתחיל לגרד בעצבי החשק.
כל יום יפה קשה יותר במשרד והציפייה לסופ"ש רק עולה.
קורא בפורומים על מרחפי אמצע השבוע . איך הם חיים נכון , קמים  מביטים בשמים ומחליטים על כיוון התנועה באוותו יום.
אני במשרדי רכון על המחשב והרחיפה הבאה , כן זאת הגדולה זורמת לי בראש כל יום.
להתראות בסופ"ש הקרוב , באויר.

[רולי]

פנים לשמיים..אבל לא רק לשמיים. נכנסתי לבית חולים נהריה.
אני רואה את  המרובעים של התקרה של המסדרונות של הבית חולים עוברים בקצב יחיד...כמעט 49 שנים עברו מהפעם אחרונה שביליתי כמטופל בבית חולים... וזו היה בילידה שלי.
ואני חושב:  אשתי כבר ראה את המרובעים שלוש פעמים בלידות של הבנים....ועכשיו עומדת אל ידי ביחד עם יונתן שדאג שיביאו אותי לכאן.
יוצא מהסי.טי. ומהרנטגן...עוד לא מאמין ששום דבר לא נישבר. כנירה אני מגומי...
עולה לעמדה ומחפש סיבות... מנסה לזכור עוד פרטים.. מסתכל ומעריך מרחק  וגובה הנפילה...מגלה  את הסלע איפה שנחתתי..והעץ הקטן שקיבל את החופה. לא.. לא ניתפס.. אפילו לא צלע שבורה.
 מהמיון מפנים אותי לכירורגיה א' חדר 14 לצורך הסתכלות  24 שעות...ליראות שבכול זאת הכול תקין ורק מכות יבשות. שואלים אותי "אם מסדרון או חלון",.. אני לא מתבלבל... חלון. תמיד חלון.
מהחלון מנוף ענק עובד בבניה של אגף חדש של בית חולים..ומאחוריו שישה עופות מתרמלות... מולי.... קוראות לי לעוף איתן...מחכות לי
למה לא הבנתי שהבליטה ההר הסתיר לי את המזרחית?
למה לא משכתי חזק בברקס ביד ימין ולא רצתי לחופה?
למה לא עזבתי מה שתפסתי ביד שמאל?...ידעתי שלא היה רק "די"....ומבין ששם כבר לא היה קיר.רק נגמר לי העמדה. הקיר קיים שני מטרים אחורה. .....ואם חשבתי אז להתנגד לא היה שם איך. וגם לא הייתי מצליח.
משתחרר בצהריים. ורץ לעבוד במשחק של הפועל משגב ילדים גיל בר מצווה. הילדים לא יתאמנו איתי אתמול כי "הייתי חולה".אבל היום אני אתם. דורש לעצמי כמו דורש מהם להגיע למשחקים של הקבוצה. קצת צולע, אבל שלם, מתחיל ספירה לאחור לאימוני שליטה קרקעית באותו רגע שהכאבים בברך יעברו. כי ברגע הזה ממש עכשיו מנסה לקפל ועוד כואב. מקווה למחר.
 כי תמיד שאשאר בחתיחה אחד יהיה לי את הזכות לרחף מחר.

[kobliner]

זאת הייתה תחרות ליגה ראשונה שהגעתי לראות.  אריות הרחיפה , שמות שקולי רעד שדיברתי עליהם. כל אחד עם נסיון רב וידע  דרגות 4 ואפילו 5 . כל אחד עם קרוסים  של 40 ו 50 קילומטרים. ואני בקושי שנה בספורט  החלטתי לבוא ולראות איך מתנהלת התחרות.
אבי, החל בתדריך והגדרת המשימות ואז פתחו את החלון , הרוח קצת חזקה הראשון מנסה להמריא , נגרר ומצנחו מוטח לצד העמדה. השני מנסה ומבטל בגלל קשר  באחד המיתרים. ועוד אחד מסתבך וככל שעובר הזמן אותם גיבורים נהפכים לאנושיים ומסתבכים כמוני בהמראה.
אני לא המראתי אותו יום אלא הלכתי להתאמן בהנפות.
רק שלוש שנים מאוחר יותר הרשתי לעצמי להצטרף לתחרויות.

[kobliner]

בבוקר המזרחיות חלשות אובך בינוני, אבל היום יש לי "פס " מהבית. מיקי מרים לי קצת את המורל כשהוא אומר שעל פי ברוקשטיין אפשר להגיע לגבהים למרות האובך. אבל הוא מתלבט כי אצלו מערביות חזקות. אם אצלו מערביות ואצלי מזרחיות , זה המקום למפגש חברתי בין הרוחות ואני יוצא לדרך להר הארי. אני מגיע להר הארי , הרוח דרום מערבית קרוב ל20 אני לבד בעמדה נועם  באויר כ 150 מטר מעל העמדה  ומיקי בדרך. 
אני פורס במהירות וממריא, כמה סיבובי היכרות חדשה עם מצנחי הותיק כי לא נגעתי בו כבר 6 שבועות.  פוגש  בכמה סיסים שילוו אותי בחלק גדול של הטיסה.
הרוח בגובה 1200 מערבית  כ 20 קמ"ש  אז אני בדרך למצוא את המפגש הרוחני של המערביות , המזרחיות ואני.....
משחק בין הסיסים לבין טרמיקות לא מאורגנות אבל שומר על גובה של 900-1000 מטר.
מגיע לאזור הר הילל ויש לי חגיגה של טרמיקות ואני בגובה של 1200 מטר נועם כ 2 קילומטר לפני מתחל לאבד גובה. אני נשאר באזור הר הילל עוד 10 דקות ואני רואה את נועם נלחם מעל פרוד.
הביטחון העצמי שלי , אני מחזיק בגובה 1200 ואז במקום להשאר באזור הזה ולהתקדם לאט לאט עם המערבית אני יוצא  מזרחה אל מעל אמירים. מעל אמירים אני כבר ב 900 נועם נחת בפרוד ואני מרגיש שאני נגד הרוח, נתקל בקיר הרוח ויורד יותר מהר ממה שאני מתקדם.
עכשיו המטרה היא להגיע קרוב לכביש כי שם למטה חם, אז מכוון לכיוון הכביש ומצליח להגיע ללאזור צומת קדרים.

איך נפגשתי עם הרוחות במפגש הרוחני ועזבתי אותן , בגלל היוהרה.

[kobliner]

האינברסיה  מעל התבור יצרה תקרה בלתי עבירה, בכל זאת , למרות זאת המריאו כ 30 מצנחים.
יוצאים בריקוד מבולגן, כולם בגובה של עד 200 מטר מעל העמדה, צפוף עד שקשה להשלים סיבוב שלם. אני בורח צפונה מהחבורה אחר כך בורח דרומה מהחבורה , פתאום מבין שכולם בעצם בורחים מהצפיפות , יוצרים אנדרלמוסיה מאורגנת כמו נחיל דבורים . שומרים לא להתנגש  בורחים מההמון אך לא יוצאים מההמון.
ככה שעתים של חיפושים  אחרי הטרמיקה הזאת שתפרוץ את גג האינברסיה. הידים כואבות  ומתח הריכוז של טיסת הנחיל .
אני מחליט לוותר ולנחות  קרוב לכפר תבור שם השארתי את הרכב.
מגיע לרכב מותש ושמח על עוד טיסה עם הרבה עניין הרבה פעילות ומעט נוף.

[kobliner]

ארבע אחר הצהרים, מגיע לעמדת הההמראה במבוא חמה , תנאים מצוינים......  אני לבד בעמדה. מה עושים? הרי באויר אני ממילא לבד. אבל זה לא אחראי לטוס כשאף אחד בסביבה. מתלבט ומתחבט, מעל נוף הכינרת המלהיב. מעלה נימוקים בעד ונגד  בסוף עוזב את העמדה בהרגשה שעשית את הדבר הנכון. 

[kobliner]

באתי לבקר את רמי בבית חולים רמב"ם בחיפה, מיד אחרי התאונה. זה היה בערך שלושה או ארבעה חודשים אחרי שסיימנו את הקורס. אחרי הקורס ריחפנו יחד כ 10 פעמים ופתאום הוא שוכב ברמב"ם שברים ברגלים חוליות מחוצות. אחרי תאונה במבוא חמה. הוא לא ידע בדיוק להסביר מה קרה. המשכתי לבקר אותו כמעט כל יום באופן כפייתי, הפחד שלי מהטיסות גבר וכמעט עזבתי את ספורט הרחיפה.
את אמנון אחרי התאונה שלו ביקרתי רק שלוש פעמים, לא היה לי זמן והייתי כבר יותר ותיק בספורט. ולא ראיתי קשר ישיר בין התאונה שלו לרחיפה שלי.
כשמוטי שכב בבית חולים אחרי התאונה שלו התקשרתי לדרוש בשלומו כי הרגשתי מחוייבות. ואני המשכתי לטוס.
לפני שבוע אחרי התאונה השלישי החודש, חשבתי לעצמי שאני בעצם לא מכיר את הטיס שנפצע, אז מה פתאום שאסע לבקרו וכמה רחוקות וקרובות התאונות האלה, ומה קרה לי?
האם אני איבדתי את הרגישות ?
 

[kobliner]

אני עומד עם ר' בעמדה הרוח חזקה ויש זמן ר' כבר טס שנה במצנח ואני מסתכך על הרתמה שלו והיא רתמת קלה ללא הגנות. כשאני שואל למה רתמה בלי הגנות הוא אומר "אני יודע שזה מסוכן אבל זה מה שמכר לי המדריך שלי בסוף הקורס" קצת בנימה מאשימה. אני מזכיר לו שהוא כבר לא בקורס והוא צריך להפסיק להאשים את המדריך ולקחת אחריות .
אם אתה יודע שהציוד שלך לא בטיחותי.......... החלף אותו !!!

[kobliner]

למרות שחודשיים לא הייתה לי רחיפה ראוייה, כשהתחילו התנאים בתבור פרשתי את מצנחי והמראתי ראשון. התנאים טובים ואני עולה מעל ההר. מיד אחרי ממריאים בקצב כ15 מצנחים. כולנו כ100 - 300 מטר מעל העמדה ולי מתחיל להיות צפוף אחרי פעמיים שהמצנח מולי קרוב מדי אלי (לטעמי) ואני בורח מתוך הטרמיקה. אני מתרחק וכנס לסינק שמביא אותי כמעט לשדה הנחיתה בדבוריה. מגיע סייקל טוב וכל החבורה מגיעה לבסיס הענן אני חוזר לגובה העמדה שם יוצאים עוד כ 10 מצנחים לאויר. אחרי כ 15 דקות שוב מגיע סייקל טוב ואני צפוף לי עם עוד כ 10 מצנחים , שוב בורח ממצנח מאיים ושוב מאבד גובה והחבורה נעלמת לי מעלה מעלה. כבר שעה ורבע באויר ואני שוב לבד מעל ההר. הרוח מתחזקת ואני יודע שהסייקל הבא הוא האחרון להיום ואחרי זה כדאי לרדת בגלל עוצמת הרוח. הסייקל הבא הוא כבר שלי ותוך 5 דקות אני ב 1100 מטר מעל התבור ואני יוצא לדרך מזרחה.
שאר הטיסה לא תרשם בטיסות הגדולות כי אחרי הטרמיקה של כפר תבור שהביאה אותי לבסיס הענן ב 1300 מטר נשאר לי רק גלישה ברוח גב של כ 35 קמ"ש עד השדות בין יבנאל לאלומות. מאוחר יותר מסתבר לי שגם בשני הסייקלים הראשונים רוב החבורה הגיעה לאזור בו נחתתי.
נזכר בסיפור על "יהודי מנוחין" הכנר שאמר פעם : " כשאני לא מתאמן יום אחד, אני מרגיש כשאני לא מתאמן שבוע המנצח מרגיש, וכשאני לא מתאמן שבועיים הקהל מרגיש"

[kobliner]

שוב זה קורה לי .
אני עומד לבד בעמדת מבוא חמה. השעה שש בערב תנאים מצויינים ואני לבד. אני אפילו לא מוריד את המצנח מהרכב אבל זה כואב (כמעט כאב פיזי) תנאים כאלה ואף אחד??? אני שמתי לי חוקים ואני לא אטוס כשאני לבד בעמדה. אבל איזה תנאים מצויינים ואני משוכנע שהום גם יהיה "אפקט כינרת" ואני במקרה הטוב אביט בציפורים.

[kobliner]

מעל הר הארי הסתובבנו כ-6 מצנחים הגובה בערך 150 מטר מעל ההר אני שכבר מכיר את ההר הזה, מפחד שתיכנס אלינו הצפונית. אז כשאני רואה מצנח יוצא לכיוון כרמיאל אני יוצא אחריו. הוא עולה ואני 200 מטר אחריו יורד כמה שאני מנסה להתקרב הוא ממשיך לעלות. אני מקלל אותו ונוחת בשדה הנחיתה מחתחת להר. אחרי 20 דקות נוחת איתי לידי. הוא היה במצנח לפני , ורק רצה לנחות במנחת כשתפס את הטרנמיקה הזו. כשראה שאני אחריו ניסה לסמן לי לבוא אחריו. "אך בכל מקום בו יש אויר עולה לידו יש אויר יורד"  ואני הצלחתי לתפוס את האויר היורד כל הזמן.

[kobliner]

כנראה שיש היום ליגה של הגלשנים אני מגיע לעמדה יש כ 10 גלשנים פרושים ומצנח אחד באויר. השמיים נראים מליון דולר והרוח מתחילה להתחזק. אני מתחיל לפרוש את המצנח הצד ימין בערך בקוו האמצעי של העמדה.
פתאום מגיע גלשן על גב טייסו הבחור מניח את הגלשן לפני מצנחי ומתחיל להקימו. אני שואל אותו מה הסיפור שלו ולמה הוא פורש לפני הרי אני אמריא לפניו והוא עונה, " אתם המצנחים לא מבינים כלום" זו העמדה שלנו כמו שלכם (והוא הצעיר לא יודע שהעמדה הזו בתבור מומנה כולה מכספי מרחפי המצנחים וגולשי הגלשנים לא הסכימו לעזור במימון.) הוא ממשיך להתעקש להקים את גלשנו לפני. להערתי הבאה קופצ חברו שהקים את גלשנו מאחורי ואומר לו " אל תתעקש, הם המרחפים רק אוהבים להתווכח, תעבור אחורה ותקים את גלשנך...." ואני חושב לי על התרבות הזו של השוק שבאה אלינו לספורט ומצטער.

[kobliner]

מזמן לא כתבתי ובעצם מזמן לא הייתה לי רחיפה ראויה. קורא בשקיקה את עלילות המרחפים ויודע שכל אחד מלא סיפורים כרימון. רוצה לשמוע גם מאחרים כי אני את סיפורי מכיר. קרלוס כותב פניני רחיפה ומשאיר לי כאב כזה של ה..... ורצון לטוס.
בעוד שבועיים עוזב הכל ויוצא אל האלפים שם בשוויץ להיות בין השמים בעננים מעל ההרים האלה של קסם הבריאה.
כנראה שהרצון לטוס הוא חלק מהטיסה הבאה ואני הולך לקרוע את השמים^ץ^

[kobliner]

עולה לפסגת ה"פירסט" (ההר הזה מעל גרינדלואלד שבשויץ) קשה להאמין שחמש שנים לא הייתי כאן. הכל כל כך מוכר. הרכבל, ריח החציר הקצור וצלילי פעמוני הפרות. עומד ומביט במרחפים השוויצרים, איך הם מניפים בקלילות כזו הנפות קדמיות ואני שכבר שלוש שנים לא ביצעתי הנפה קידמית עומד, קצת חושש, ובפנים אפילו מתבייש. אחרי זמן מחליט להניף מחכה למשב קטן ורץ בכל כוחי...... אל המורד , מרגיש את המצנח עולה במעלה הגב ובעוד אני רץ אני כבר באויר. זה היה יותר קל ממה שחשבתי. אבל אני חייב להתאמן על הנפות אלה. מאוחר יותר עולה לאתר ה"שיניגה פלצה" ( דרומית מזרחית מעל אינטרלקן )הרוח 0 אולי אפילו משב גבי קל, השיפוע מחייב פרישה מדודה של המצנח ושמירה על שיווי המשקל, כדי לא ליפול. שוב יוצא בריצה אל המורד התלול עם קצת יותר ביטחון ואכן למרות חוסר הרוח אני מרגיש את המצנח מרים אותי מהריצה אל האויר השקט והטוב. שוב מבטיח לעצמי שכשאחזור אתאמן על ההנפה הקדמית כדי לא לחשוש לפני הרחיפה, כדי לא להתבייש לפני הרחיפה וכדי לטוס יותר בטוח.
 

[kobliner]

מחכים מתחת למצוק, גובה של כ-400 מטר לפני כחצי שעה עלו לשם מספר "משוגעים" לקפיצת "בייס ג'מפ" ואני לא מבין איך אנשים קופצים כך מהמצוק "ממש טירוף" פתאום רואים נקודה שהופכת לדמות עם חליפת כנפים כמןו חץ בשמיים הבטן שלי מתהפכת ואז נפת המצנח וה"משוגע" נוחת בשלום. לא מבים את הספורט הזה, אחר כך חושב לעצמי שיש הרבה אנשים המסתכלים עלינו המרחפים וחושבים אותו דבר.