הכיף שבטיסה לא תמיד נמדד לפי הגובה, המרחק ועוצמת הטרמיקות. למעשה הוא בכלל לא נמדד, הוא בעיקר נחווה ונחרט בזיכרון.
יום שבת, מגיע לעמדה בכתף שאול מאוחר, מבין שהתנאים היו הרבה יותר טובים מוקדם יותר, שומע על קרוסים קצרים וגבהים מכובדים.
טוב, כבר הגענו עד לפה, אמנם התנאים בינוניים מינוס, לא ניתן צ'אנס?
מתארגן ויוצא, מחזיק בגובה העמדה, מתברדק עם הרתמה, הספיד סיסטם, הקוקפיט וכל מה שרק אפשר...
עד שהסתדרתי עם עצמי ירדתי כבר לגובה של חצי ההר בערך, נראה שאין טעם לגרד כל כך נמוך ועדיף לצאת לכיוון שדה הנחיתה. טס וטס וטס ולא מוצא כלום, שום פיפס לישועה. מזהה דורס בודד מסתובב לו מעל שדה חיטה זהובה. "אזידוך" לכיוונו, -3 בדרך, אבל אני נחוש להגיע. סינק חזק משמעו טרמיקה חזקה לא?
בגובה של כ-40 מטר מהקרקע מגיע לאזור הטרמיקה שלו, יודע שזה הצ'אנס האחרון להציל את הטיסה, נכנס לטרמיקה ומגלה.... מגלה פלוס חצי לפחות משניה.
מתמרכז על השביל ונוחת בבאסה.
ועל זה נאמר "ססססאמק". הגעתי מאוחר, פיפסתי את התנאים הטובים, ואת המעט שנשאר ביזבזתי על חוסר ארגון ומיקוד.
רומן יוצא בטנדם, וכמובן שמצליח להחזיק בגובה העמדה כמה דקות, מסיים בספירלה לא הדוקה במיוחד שמניבה צרחות נשיות מכובדות בהחלט.
"וואו היה מדהים, זה פשוט כיף" ההתלהבות והחיוך של הנוסעת (ושערה הבלונדיני ושמלתה הקיצית ) מעבירים לי קצת את הבאסה.
מגיעים שוב למעלה אחרי נסיעה צפופה כדי לגלות שיש עוד תקווה ושאריות אופטימיות באויר.
אני ורומן הולכים לחניון כדי ולוודא שהמערבית עוד לא נכנסה ואנחנו לא עומדים ברוטור, לא מגלים שום סימן למערבית אז, יאללה, אין למה לחכות.
לרומן לא אכפת שאני אצא לפניו כי הוא עוד צריך לרתום את הנוסע ולתדרך אותו אז אני מתארגן שוב, מזכיר לעצמי לא לבזבז את תחילת הטיסה על שטויות, כי בתנאים חלשים זה עלול להיות קריטי.
וידוא אחרון של קסדה, רצועות רגליים, רצועות חזה וכפפות. מסתובב למצנח להנפה אחורית, מחכה למשב הנכון ומניף את המצנח מעל הראש, בולם, יש לנו משב נחמד אז אפשר לגנוב עוד חצי שניה במקום ולראות שהוא מנופח יפה לכל אורכו וכל המיתרים משוחררים. אני מסתובב ומתחיל לרוץ לעבר קצה המדרון, לא בפראות, לא מהר מידי כדי לא לעקוף את המצנח אבל בנחישות, משעין את כובד משקלי על רצועת החזה. אחרי מטרים בודדים ושלושה צעדים אני בעצם רץ באויר אבל לא מתפתה להתיישב ברתמה ומחכה ליציאה מלאה החוצה.
התנאים חלשים אז אני נאלץ לגרד בגובה העמדה, מחזיק בעיקר בעזרת הרכס החלש, אני טס הלוך חזור, האוויר מרגיש יחסית רגוע אז אני מרשה לעצמי להתקרב כדי מטרים ספורים מההר, כמעט במרחק נגיעה ממני צמרות העצים והסלעים. אני מבצע פניות עדינות, משתדל לייצר טיסה חלקה ועדינה ככל שאפשר, כל נדנוד מיותר בריתמה, כל הטיה של הכנף משמעה איבוד גובה. אני לבד באויר, אין לחץ וצפיפות, אני יכול לטוס ברוגע ולהתרכז בטיסה. יחד עם זה אני יודע שרומן אמור לצאת עם טנדם ואני עלול להפריע לו כשאני טס הלוך וחזור מול העמדה. כשאני מזהה שהוא מוכן ורוצה לצאת אני ממשיך מעט דרומה, כשאני עושה את הסיבוב חזרה הוא כבר באויר, בליווי מחיאות כפיים והתלהבות מהאנשים בעמדה.
אני מספיק לעשות עוד הלוך-חזור אחד כשאני מזהה להקת חסידות כ- 100 מטר מהעמדה, בגובה שלנו, מטרמלות ונהנות. אני עושה את הדבר המתבקש, כמעט מובן מאליו, וטס לכיוונן, רומן, כמעט בו זמנית, ובלי שום תיאום בקשר עושה את אותו הדבר ושנינו בקו ישר מתמגנטים לציפורים. המצנח הגדול והכבד עוקף אותי בעצלתיים, מהיר ממני, אך גם שוקע מעט יותר.
אני נזכר בכמה סרטים שראיתי בהם מרחף אחד הולך על החופה של השני וכמעט מתפתה לעשות זאת...
אנחנו מגיעים ללהקה מתחתיה, החסידות הנמוכות יותר, שקרובות אלינו די נבהלות ובורחות לצדדים, סנוביות, לא תצטרפו לאיזה ריקוד? אז אני נאלץ לרקוד עם עצמי, עם צפצוף הואריו ועם הרוח, את הציפורים אני זוכה לראות רק מלמטה. הבועה שלי די חלשה, בקושי +1, אני נסחף איתה לאט לכיוון ההר ורואה שרומן התמרכז על בועה אחרת בכלל והוא עלה יותר גבוה ממני. מבנה הטרמיקה כנראה קצת יותר מורכב והיא מחולקת לכמה "בועות" ומוקדים. אני ממשיך שוב לאורך הרכס, הפעם כבר לא מחזיק כמו קודם אלא מאבד גובה. אני יוצא שוב לכיוון השדות מקווה למצוא משהו. אני מדלג על טרמיקה בריח כוסברה שנותנת לי מינוס חצי. רומן גם נמצא בגלישה ולנחיתה, יש לו מספיק גובה לפמפם אנדרנלין לנוסע עם ווינגאוברים. אני עובר עוד כמה עשרות מטרים, מתקדם ברוח צד לכיוון צפון, ומשלים עם העובדה שהטיסה נגמרה וצריך לנחות, מתיישר על דרך עפר ונוחת.
החסידות עדיין למעלה, ואני כאן למטה.
לא יצאתי לקרוס, לא נשאבתי בטירוף לעננים, בקושי החזקתי בגובה העמדה, משך הטיסה הייה כולה 20 דקות...
אבל בכל זאת אני אזכור את הטיסה הזאת כאחת הטיסות המדהימות שהיו לי, כי לכמה רגעים, עפתי.
