זה הייתה הפעם הראשונה שפגשתי תרמיקה בעוצמה כזו, זה כבר לא הרגיש כמו טרמיקה אלא יותר כאילו נתפס לי טיל בליסטי במיתרים.
זה היה בליגה בהר הארי, המראתי בין האחרונים וכבר מהעמדה היו הבדלים אדירים בין החברה, היו כאלו שהיו מאוד נמוכים ואחרים שטסו כלפי מעלה במה שקרוי בפי החברה "פצצות", גם הפרש המשבים בעמדה לא השאיר מקום לספק - יש תרמיקות חזקות זה ברור.
אחרי ההמראה תרמיקה אחת שיותר השתוללה מאשר עלתה שברחתי ממנה מהר ומשם בעזרתם האדיבה של סינקים הגעתי לגובה 400 מטר מעפ"י (100 מעל שדה הנחיתה), ואז פגשתי אותה.
כבר שנכנסתי לתוך התרמיקה המצנח עף אחורה והואריו איבד את השפיות וצרח בטונים שהמילה היחידה לתאר אותם זה "היסטריה", בשלב הזה עוד חשבתי שאני צריך "להציל" משהו מהטיסה הזו והתחלתי להתמרכז בתרמיקה, למרות שהרגשתי הבדלים במהירות העלייה זה היה מוגזם לגמרי לואריו שלי והוא נשאר "סגור עד הסוף" כי הכי הרבה שהוא ידע למדוד זה 8+ ופשוט לא היה אף חלק בתרמיקה הזו שעלה בפחות מזה. למזלי התרמיקה הייתה מאוד רחבה כי כל חלק מהמצנח שטיפה הציץ החוצה מהתרמיקה נסגר וסימן לי לאן לא להתקרב. בשלב הזה כבר לא ממש רציתי לעלות כמו שפחדתי לצאת מהתרמיקה אל הסינק הפראי שברור לגמרי שיש בחוץ (מסתבר שפחד מסינקים מאוד עוזר להתמרכז בתרמיקות) אבל פחות מ2 דקות אחרי שנכנסתי אליה כבר הייתי ב1400 והתחילו להתעבות מסביבי טיפות מים והיה ברור שזה הזמן לצאת מכאן. יצאתי מהתרמיקה לכיוון מערב (90 מעלות לרוח) ולמזלי הצלחתי שלא לפגוש את הסינק של הדבר הזה ועכשיו הייתי חזרה באוויר יחסית רגוע ואפשר להתרחק מהמפלצת הזו.
התרחקתי כמה דקות טיסה מערבה ואז שוב "סגרתי את הואריו" הפעם לכיוון המינוס בספירלה שהביאה אותי חזרה לאמא אדמה שנראתה לי יציבה יותר מאי פעם.
אחרי זה יאן (שהיה לו ואריו משוכלל יותר משלי) סיפר לי שהיו לו שתי תרמיקות חזקות אחת 12+ ואחת 15+, ואני שמחתי שהייתה לי רק אחת - שתיים כאלו באותה השנה נראה לי מוגזם לגמרי.