לפעמים, כל השעות שיושבים על הספרים, מחזירות את עצמן.
יש פעמים בהן, כל החומר הנלמד, פתאום עושה קליק, ואתה מרכיב תמונה שלא ניתן לראות.
תמונה מורכבת מרמזים, חיבור פנימי, והעובדה שצדקת, כאשר מה שראית בעיני רוחך שיקף את המציאות.
יובל אומר שהמציאות משקפת את שראיתי בעיני רוחי. לא ייתכן שהייתה שם תרמיקה,
אלא אם כן האמנתי בזה בכל ליבי. אבל זה היה ביום שאחרי.
זכרון, בארבע אחה"צ.
הדגלים נעים בקשת של 120 מעלות סביב המערב.
בעמדה אני מודד משבים בין 5 ל25. הולך להיות שמח.
אני מניף, עומד שניה או שתיים ונותן למשב לקחת אותי. אני יוצא דרומה, מעבר לברוש, לאורך המרפסות העליונות של חוות הברון. לקראת סוף המלון אני מקבל משיכה שמאלה, ונותן לגוף להישען לעזרה. העצים למעלה לא מזמרים את עצמת המשיכה, ואני חוזר למרכז, בדיוק בזמן לפגוש את התלישה של כנף ימין. הגוף ממשיך ימינה עם תוספת ברקס, לסחוט עוד קצת עילוי. בריכת המלון עדיין מעליי. זה לא מקום שאני רוצה להישאר בו, ועם העלייה אני משחרר ברקס ימין , ולוקח את הגוף שמאלה, חזרה לכיוון היער. אני נכנס יותר עמוק לתוך התרמיקה וטס דרומה לכיוון העצים הזזים כחמישים מטר ממני, בפסגת הרכס. בדרך לשם אני מקבל עילוי יפה, ואני מאט, ממשיך לכיוון העצים, אך מתחיל להחזיר את הגוף למרכז, לקראת הסיבוב ימינה חזרה אל תוך העילוי. אני באמצע היער, מטפס. אני מעל גובה המלון, טס לקראתו, מזהה את הלחץ הפנימי ומדביק את הגב לריתמה, לישיבה נינוחה. אני טס צפונה והעילוי מתגבר. שק הרוח מעל המלון מראה דרומית ויריעת הפלסתיק בשדה הנחיתה מראה צפונית. אני, ממשיך בעקבות הלחץ, עם תיקוני גוף קטנים. אני מחפש את התנועה של השיחים על השלוחה מצפון למלון, שיראו לי את דרכה של התרמיקה. כלום. שום דבר לא זז. גם לא העץ בקצה השלוחה מעל שביל הכורכר.
"התרמיקות החזקות נמצאות בחוץ..." לוחש לי סבסטיאן, ואני "רואה" את התרמיקה משתחררת מערבית לגבעת עדן, פחות מ-500 מטר ממני, נסחפת עם הרכיב הצפוני, תיכף עוברת מעליי, ואותי צולל בסינק שלה. חיוך התקווה מתחלף במעשיות מול מציאות. "בטיסה לקראת עילוי חזק תן ספיד סיסטם", מקרדי מזכיר לי ואני דוחף כ50%. לקראת עץ האקליפתוס אני נכנס לעילוי של פלוס שלוש, עושה איתו כמה סיבובים, מגיע לפלוס חמש, אך הוא מתעקש להחליף כיוון לתוך הגיא. לא שמעת על וונטורי? אני מתריס בפניו. לא שמעת על רכיב דרומי? הוא עונה לי. אני מושך כתפיים, מערבה, ועובר את כביש 4 עם 300 מטר. כלום. אני טס ישר אל תוך הרוח. כלום. אני מתחיל סיבוב שטוח שמאלה בשורת ברושים שמקיפה שדות חומים שנשתלו לא מזמן. יצרן וטריגר. קלאסי. כלום. עם 200 מטר אני חוזר, מגיע לרכס מעל המלון. כלום. טס דרומה על פני הרכס, מחפש את תנועת העצים. כלום. בקצה היער אני מסתובב חזרה צפונה. כבר קרה שהמשכתי לחפש עילוי מתחת לבתים הדרומיים ליער. אני לא יודע מה יהיה הרכיב, ולא בא לי להמר בנחיתה על השביל בין הפרדס הצעיר והכרם המבוזנט. צמרות העצים הולכות תיכף לשפשף לי את תחתית הריתמה, ואני רואה את עצמי כותב דו"ח אירוע במקום את חוויית הטיסה. הגוף לוקח שמאלה. "...שלא לדבר על שעות שיידרשו לקלף את הכנף מצמרת העץ. שלא לדבר על הנפילה מעטה..." את הזוועות הבאות אני ממשיך לראות בעיקר כתשובה לקול הפנימי המתחיל לצרוח שבפניה שמאלה האחרונה מעבר לכביש למעל החממות איבדתי כל סיכוי להצלה. בזמן שאלה מתווכחים בדימוים הולכים וגוברים של אסון ותהילה, אני מתכנן את הנחיתה. אני מתחיל להדק ימינה כבר מעל הכביש, וממרכז החממות מכוון אל השליש הראשון של השדה. אני בלג במורד הרוח, עם גובה טוב. "אתה מעל מרכז החממות!!!" מעיר אותי קול, שניה לפני שאני נכנס לבועה. שלט צהוב של מעצ נתקע לי מול הפרצוף. "ימינה למרדף", "שמאלה לנחיתה בטוחה". אני מושך טיפה ימינה, עם עיניים שמאלה אל נקודת הנחיתה והרגש ימינה לעילוי ההצלה. חץ ימין מהבהב. "אתה יותר מעשרים מטר מעל העמודים בכביש, אמנם עם הפנים אל תוך היער, ותהיה חייב להסתובב שמאלה, עם הרכיב, אבל..."
"בא לנחיתה בטוחה" קורא לי בחום חץ שמאל.
אני חוצה את הכביש, שומר גובה. חץ ימין בשלו."...יש מצב לקבל איזה משהו קטן מתחת למרפסת של הקומה הראשונה, ואז מעל הסלעים האפורים שמעל הכביש, תמיד יש משהו..."
בקולו אני שומע שכנוע.
חץ שמאל מתחיל לזמר לי את "בוא הביתה" של תנובה ומצביע לנקודת נחיתה שלווה.
אני הולך עם הקול החם והאוהב, שומע בו את קולם של אלה שאוהבים אותי, ולוקח שמאלה.
אני נוחת באמצע השדה עם רוח אפס.
בגישת הפיינל, אני מגרד את הגפנים בתחילת השדה.
עשיתי כל שיכולתי. אם הייתי עושה יותר, ומגיע עם עשרים סנטימטר פחות, הייתי יוצא מלכה.
שלכם,
קרלוס
