"ייס, בייבי, ייס", אני שואג ודוחף ספיד סיסטם עד הסוף, צולל אל העליה המובטחת. עברתי מערבה את הכביש המוביל לדבוריה. נראה כי חלפו יובלות מאז השארתי מאחור את הבתים הצמודים למטעי הזיתים והשדות החרושים. הרגעים האלה הם הארוכים ביותר. אני מותח את עצמי וסוחט את הזמן עד למפגש עם עילוי בחוץ, או לפניה חזרה לאחור, לעילוי ההר הביתי. הפעם, יש איתותי תקווה. הרוח בפנים מתגברת, השמש נעלמת מעל החופה, מציפה אותי באור דבש ושפת ההתקפה האדומה מסתערת קדימה ליצור מגע. אבל, המפגש הסוער לא קורה. במקומו, אני נכנס לעילוי עדין כמו טוסיק של תינוק, והגוף הרוטט של המולתית הברזילאית החמה צולל חזרה למעמקי תודעתי. "תרגיש את האוויר" לוחש לי סבסטיאן, "אל תנתח, אל תצפה, תפגוש נקי...". העילוי מתגבר, ואני משחרר ספיד סיסטם לאט. לקראת הסוף, אני ממשיך להאט ומושך ברקסים למה שנראה לי כמו מינימום סינק. הואריו עולה בהתמדה. "אל תהיה גרידי," לוחש לי סבסטיאן, "הכי חשוב עכשיו זה להישאר בתוך התרמיקה". הואריו מתייצב, ואני סוחט רגע נוסף במעלה הרוח. "הרוח חזקה, הליבה במעלה הרוח, אתה בליבה,... אתה תיכף נזרק..." אני מקשיב לסבסטיאן, אבל הפעם אני הולך על כל הקופה, ונותן לעצמי עוד שניה או שתיים של עילוי מאקסימאלי עם כנף מאוזנת במעלה הרוח. ברגע שהקצב יורד, באותה אלפית שניה, אני זורק עצמי ימינה חזק, ברקס על גבול הספין, רגל שמאל (נו באמת...) מביאה בעיתת פנדל בין הקורות לקול שאגת האוהדים. רבע סיבוב, משחרר טיפה ברקס ימין, עוד רבע סיבוב והמנזר מולי. הדגל הצלבני ממני והלאה. כיוון בול. מבט מטה, והמסע הארוך במעלה הרוח עומד להסתיים כהרף עין. "קיפ איט סמוד' " לוחש לי סבסטיאן, ואני נכנס לסיבוב מתואם, שטוח, אבל בהיכון להגברת הפניה ימינה עם כל סימן של ירידה בעילוי. "אתה מאבד את התרמיקה במורד הרוח, אתה נכנס לסינק שאתה לא יוצא ממנו" סבסתיאן מתעקש לסיים את המשפט, אפילו שאני מאותת לו שאני יודע. לא יכול לשכוח את הירידות האלה בתוך הסינק שבמורד התרמיקה המסתיימות בנחיתה. אני מהדק טיפה, ליתר בטחון. אני שוב במעלה הרוח. מעליי ענן קומולוס יפהפה מתחיל להתפתח. הינומת כלה מתחתיו, והשמש יוקדת מבעד לתלתל מסתובב בקצהו. אני לא יודע אם שמעתי אז, או שאני שומע עכשיו, מוזיקה שמיימית בכנסיית הדור מציון. פגשתי חבר'ה שטסים עם מוזיקה. יש להם פלייליסט שונה לכל סוג אוויר. מוזיקה בשמיים. בינתיים אני מסתפק במוזיקת הרוח ותוספות הדמיון. קצב העליה מתגבר. אני טס ישר אל תוך הרוח, מאט למינסינק. עילוי מתגבר, עם משיכת כנף קטנה שמאלה ואני לשם עם הגוף. מתגבר עם עוד משיכת כנף שמאלה, ואני לשם עם הגוף ומתגבר עוד עם טלטול החופה. אני שומר כיוון עם הגוף, מגביר הטייה ומשחרר ברקסים. "תן לכנף לעוף..." לוחש לי סבסטיאן. קצב העליה עולה, ומתחיל להתאזן לאורך הכנף. כמו צליל סטריאו העילוי עובר משמאל, למרכז, לימין... ואני פונה ימינה חזרה לתוכו. הביפ, ביפ, ביפ הפך להיות פרררררר ומבט זריז מספר לי שאני מעל 900, כ6 מטר לשניה, וההר עוד מאחוריי. אני שוכב, מבט מעלה אל הכנף, ונכנס לסנכרון עדין, עם הטייה מינימאלית. יש לי תחושה של כניסה למימד אחר בלחץ הנמוך והמהירות הגבוהה. אני בריכוז טוטאלי, המבט על הפתחים בשפת ההתקפה, מוריד או מעלה לחץ, מאט או נותן מהירות לקצב מנגינת הכנף. "אתה לא צריך להיסתכל על הכנף..." מתחיל להגיד לי סבסטיאן, ואני משתיק אותו. אני יודע... אני ברוגע טוטאלי. הגוף והידיים עושים את שלהם ואני לא פה. המבט יורד מהכנף, משוטט לו מסביב. השמיים כחול עמוק קריר. אני מסתכל צפונה וערפילים נמשכים מתחתיי עד האופק. אני בעולם אחר. מבט מערבה מוסיף חום ועפור לערפילים מתחתיי. בשקט שנוצר אני מבין ששברתי את מחסום האינוורסיה. השמש יוקדת במרכז הכחול הקריר. רגע לנצור, לפני החזרה ארצה.
