הייתי כמעט מוכן, כאשר הטאנדמים הגיעו לעמדה. טוני מזרז אותי, שנצא לפניהם. למדתי כבר שהמראות מזורזות מעקבות. אמרתי לו שייצא, אני רוצה לצאת בשקט. טוני יצא. שתיתי עוד כוס קפה, והסתכלתי עוד קצת על העננים והנשרים. לבסוף, העמדה התרוקנה מהמולת הטאנדמים והנוסעים הנרגשים. פרשתי, ואכן הייתי נינוח בעניין ההמראה. לעומת זאת, הדיונים בראש הפכו להיות רעש, שלעומתו הילדים בארמלה היו מלאכים מנגנים בנבל. מיפוי תרמיקה לעומת התברגות בליבה, נפנוף כנף שמבשר על כניסה לליבה לעומת יציאה מהקצה, סינק שאני רוצה לברוח ממנו לעומת סינק שאני רוצה לתת לכנף להיסחף לתוכו, ורמת הרגישות בה אני צריך להיות על מנת בכלל להרגיש את כל אלה באוויר. "סלט ניסואז" חוזר אליי קולו של סבסטיאן.
אני מניף, חזה החוצה, וברגע הניתוק אני שומע את הקול המתוק ביותר, השלו ביותר, הרגוע ביותר והאוהב ביותר שאי פעם שמעתי אומר לי, "שחרר, והם יבואי אחד אחד".
הטאנדמים בקארוסלה מסמנים את התרמיקה מול האף שלי. אני עדיין לא מרגיש אותה.
אני יורד ב1.2 מטר לשנייה. מתגבר ל1.5, ל2, אני בתוך הסינק של התרמיקה, מלפף ברקסים, ידיים נוגעות בוויליינס, ללא שום משיכה, כל שנייה עכשיו ואני בפנים. הכנף פוגעת, נכנסת, אני מרסן טיפה, משחרר, וקצב העלייה עולה, 2, 2וחצי, שלוש מטר לשניה, ואני עדיין עולה. אני מרגיש את צינור הדבש, ומושך טיפה ברקסים, כפי שהייתי עושה על מנת לנצל עילוי בטיסת רכס. אני משחרר קצת ברקס ימין, לוקח טיפה שמאלה, מחפש את גבול הזרם. כעבור שניות אני מגיע אליו, מקבל קיפול טיפ כנף שמאל ומאזן ימינה. אני ממשיך את ההטיה לסיבוב, ממשיך במורד הרוח ועולה חזרה, מיישר את הגוף למרכז הרתמה ובהגעה למעלה הרוח, מאזן, מביא את הכנף לטיסה ישרה ומושך טיפה ברקסים. הפעם, לקראת קצה התרמיקה, אני מרגיש את הירידה בקצב העלייה ונכנס לסיבוב ימינה, רק עם הטיית גוף. אני מרגיש את הפעולות שלי בהילוך איטי. מזהה את נקודת הפניה בקרקע, לחזרה ממורד הרוח, מגביר הטיה, גוף למרכז, מיישר במעלה הרוח, טיפה ברקסים בשביל להישאר בתוך העילוי... אני מרגיש שאני מתבונן על עצמי מטיס את הכנף, ירידת לחץ בכנף שמאל, הטיית גוף ימינה, תוספת ברקס ימין, ואני במורד הרוח, לקראת עלייה נוספת. ב2,000 אני יוצא, במעלה הרוח, לעבר האגם, לספוג את הרגע.
אין לחץ, אין מלחמה, אין קושי, אין מחשבה, אין שיקולים, אין התלבטויות, אין החלטות.
יש זרימה, יש התמזגות, יש אחדות, יש שלמות, יש ניקיון, יש זחות, יש איזון.
נגעתי בנקודה חדשה.
נגעתי במקום בתוכי, בו אף פעם לא הייתי.
הגעתי למקום, חוויתי תחושה, שלא ידעתי שאפשרית.
מעבר לשמחה או לעצב, להיות שם, כולי.
אז ככה זה מרגיש...
***
אני חוזר לתרמיקת הבית, ותוך דקות, אני גבוה מעל האנטנה. הרוח חזקה יותר, והתרמיקה משתטחת. הצד הצפוני של רכס סרנגקוט תלול מאוד, ולפתע 300 מטר מעל הרכס הופכים ל2,100 מעל העמק. התרמיקה פה עצבנית יותר, ואני מאבד את התדר איתה. בטיסה במורד הרוח, אני מאבד אותה. הכנף רצה קדימה ואני מושך ברקסים לעצור אותה, כועס על עצמי חצי שנייה מאוחר מדי. חצי שנייה נוספת לוקח לי לשחרר את הכעס. מיותר. אני בסינק חזק, לוקח סיבוב ימינה, חזרה אבל אני ממשיך לאבד גובה. אני טס חזרה לעבר הרכס, ממשיך לאבד גובה, הרכס מאה מטר מתחתיי, הופך לקיר גרניט מוצל ללא תחתית. אני מקבל חתחותים לא נעימים. אני לא מצליח להתחבר חזרה לתרמיקה. אני מוותר, דוחף קצת ספיד סיסטם, וטס לעבר האנטנה. מעברה, הרכס יורד בתלילות כ150 מטר, ואני חוצה את קו הרכס חזרה עם גובה מספק, אבל אני שוב במורד הרוח של תרמיקת הבית, מאבד גובה במהירות. אני לוקח שמאלה, טס מעל עמדת בלו סקיי, ופונה ימינה אל עבר העץ וסלע הגרניט. אין טאנדמים באוויר. הרוח, שהייתה דרום דרום מזרחית מוקדם יותר, הפכה מזרחית, והתרמיקה נסחפת יותר מקביל לרכס, סלחנית פחות ללא עילוי דינאמי. אני מתברג חזרה בגובה העץ, פונה שמאלה, ותוך שנייה מרגיש ירידת לחץ בכנף ימין. אני מהדק את הסיבוב, ומרגיש עילוי חזק מאוד, שלוקח אותי בבטחה מעל הטראסה שלפני שנייה הייתה מול האף שלי. אני מהדק יותר את הסיבוב ושומר סיבוב הדוק. עם קצת גובה, אני פותח את הסיבוב, ונסחף במורד הרכס. שלושה מצנחים גבוה מעליי אומרים לי שאני בכיוון הנכון. אני במעלה הרוח, ובפתאומיות אני נזרק. הכנף רצה קדימה, ואני זורק את הגוף ימינה, נכנס לסיבוב חריף, במהירות גדולה, מוגברת על ידי הסינק. אני לא מספיק לחייך על הבנה, הפנמה וביצוע והרכס מולי. אם אני לא מתברג חזרה בסיבוב, אני במורד התרמיקה שוב, בלי מרווח בטחון מהרכס. אני מוותר, מיישר את הכנף וחוזר לכיוון העמדה, מסתובב לכיוון העץ, להתחיל שוב. בזמנים האלה אני מתגעגע לארץ, לאותם דקות של טיסת רכס דינאמית, ולמנוחה לפני חזרה לתרמיקות. כאן, אין לי את העילוי הדינאמי שיחזיק אותי. ירידה מתחת לטריגר, בשלב הטיסה שלי, משמעותה נחיתה.
קליק. חתיכה בפאזל מתחברת. תרמיקות חלשות נסחפות עם הרוח לרכס היא התמונה הגדולה של הליבה במעלה הרוח של התרמיקה."אתה חייב להיפטר מקונספציית הרכס" אומר לי סבסטיאן. התרמיקות שמגיעות לרכס הן החלשות יותר. אתה חייב לצאת מהרכס על מנת למצוא את התרמיקות החזקות. אני לא יכול ללמד אותך אם אתה ממשיך להיצמד ל"אמא אדמה". אני לא יכול ללמד אותך, אם אתה לא עושה את הצעד אל הלא נודע, אם אתה ממשיך להיאחז לתחושת הביטחון של הרכס. אתה מבין שזו תחושה שקרית? אתה הולך ומאבד גובה, לאט לאט, גובה שיכולת לנצל אותו בחיפוש בחוץ. אני יכול ללמד אותך, רק אם אתה מוכן להתחיל ללמוד מחדש, לנקות את הרעלים שהצטברו אצלך לאורך שנים. יפה עשית עם ההנפה ההפוכה. תזכור את התחושה אחרי שניקית, איך מרגישה המראה שלך היום, ותבין לאן אתה מגיע כאשר אתה ממשיך לדחוף את עצמך. אל תיאחז, שחרר.
שעה נוספת עוברת, ואני שוב ושוב מאבד את התרמיקה לאחר שאני מנכה את הרכס. מאוחר יותר אבין שהרוח התגברה והצינור נחתך. רמת העייפות שלי עולה יחד עם רמת התסכול. רמת התסכול עולה עוד יותר כאשר אני נזכר בעליה הראשונה היום. אני לא מצליח לשחזר והאגו מתחיל לרוץ סביב הזנב של עצמו בוחן האם זה היה מזל או שבאמת השתפרנו. אני מתחת לעץ, טס אל עבר סלע הגרניט, הטריגר האחרון. משמאלי הרכס יורד בתלילות דרומה, אל עבר האגם ומאיה דווי. השלמת סיבוב ימינה, או פתיחה שמאלה לנחיתה? המועקה פורצת אל רמת המודעות ואני נשען לאחור, לוקח נשימה עמוקה, ועוד אחת. הרעש נעלם. צליל האוויר דרך המיתרים חודר אליי והקול חוזר. "אתה טס, אתה בנפאל".
"אני לוקח" לוחש לי אני פנימי, ואני משחרר, מתבונן מהצד על עצמי והכנף נכנסים לסיבוב מתואם ימינה, הולך ומתהדק, עולה מעבר לעץ ולרכס, פותח במורד ומהדק שוב ותוך רגע, אני מעל האנטנה, טס מזרחה לכיוון טוריפאני.
***
טוריפאני היא העמדה ממנה ממריאים התלמידים בקורס גובה, אחרי שסיימו את לימודי השליטה הקרקעית בטישופ. עמדה רחבה, ממש בקצה הרכס ב1600 מטר גובה. אתר הנחיתה נמצא בקו טיסה ישר, פחות מקילומטר, באמצע העמק. שתי שלוחות רחבות יורדות מרוחקות זו מזו כ200 מטר במעלה הרכס ונפתחות לכדי קילומטר בעמק. עד לכביש העמק הקרקע היא סלעית, ערוץ הנחל בתקופת המונסון. מהכביש והלאה, שדות מעובדים במיני שעורות. כעת תקופת האסיף, ושורה ארוכה של נשים, סוחבות גבעות קש על גבן, המתנשאות מטר מעל ראשן, עושות דרכן אל נקודות האיסוף בסמוך לכביש. מהמקום בו אני נמצא, הן נראות כמו נמלים חרוצות. הן נראות כמו נמלים גם מהמקום בו יושבים הגברים, שותים ומשחקים קלפים או ביליארד נפאלי.
הביליארד הוא לוח דיקט, משוייף, עליו מפזרים טלק כל העת. ריבוע, צלעות של כמטר וחצי, חורים בפינות ובמרכז הדפנות, עליו מניחים כלי משחק של דמקה, שחורים ולבנים לכל שחקן בהתאמה. המטרה היא להכניס את כלי המשחק שלך ראשון, כאשר הירייה מתבצעת בגבולות קו במרחק של עשרה סנטימטר מהדפנות. כלי אדום נהדף באצבע, צריך לפגוע בכלי אשר ייכנס לחור. רמת ההתרגשות מהמשחק מגיע לרמות של דרבי במשחק הגמר לגביע המדינה.
אני ממשיך בטיסה מזרחה, עובר את השלוחה המזרחית החובקת את טוריפאני ונכנס ל"טרה אינקוגניטה", אזור אשר עדיין לא טסתי בו. על הרכס שרידי ארמון או מבצר, צמחייה מטפסת על הסלעים העתיקים, סט מושלם לסרט אינדיאנה ג'ונס. מעבר לרכס, צפונה, על הרכס הבא הכפר פידה, אחד מהיעדים הפופולאריים בטרקים הקצרים. מצנח רחיפה אדום טס לקראתי, ממערב למזרח, מסמן לי משהו שאני לא מבין. הרכס הראשי מגיע לסופו, מתעקל דרומה קילומטר ממני, ומתחבר לשלוחה גבוה המטפסת צפונה לאחת האנפורנות. אני עובר את השלוחה האחרונה בדרכי מזרחה. מייד, מעבר לשלוחה, אני מתחיל לאבד גובה, ומבין מאוחר מדי את סימני הבחור בכנף האדומה. השלוחה שעברתי חוסמת את זרימת הרוח, והרכס הראשי נסתר מהשמש על ידי שלוחה גבוהה יותר מדרום. אין פה כלום. אני לא יכול לחזור לשלוחה האחרונה מבלי להסתכן ברוטורים. מעבר לשלוחה הגבוהה נמצא הכפר תוליקט. אני מכוון עצמי לנחיתה בשדות הכפר, בצמוד לכביש.
יש לי עוד הרבה גובה, ואני מנסה למצוא עילוי בשלוחה הדרומית הגבוהה. הפעם אני מגיע אליה נמוך מדי. עם עוד מטרים ספורים, הייתי מצליח לטפס. אני רושם לעצמי לפעם הבאה, ונכנס לנחיתה, על כביש העפר.
קבלת הפנים בתוליקט שונה מזו שבארמלה. הרבה פחות מרחפים מגיעים לכאן. הילדים הגדולים עוזרים לי לקפל, בעוד הקטנים מתחבאים מאחורי שמלות אמותיהם. אמא אחת מושכת את תשומת ליבי. שיער חום ועיניים ירוקות. תינוק בידיה, וילדה בת שלוש או ארבע מציצה בעיניים גדולות מאחורי שמלה אדומה.
"מתי האוטובוס הבא?" אני שואל אותה.
"מה השעה?"
"שלוש"
"עכשיו"
זמן הוא מושג יחסי בנפאל, ו"עכשיו" יכול להימשך עד שעה מעכשיו. אני מודה לה, נפרד ממנה וחוצה את הכביש, עושה דרכי אל המכולת המקומית. קבוצה של גברים יושבת סביב שולחן. קבוצה נוספת עומדת סביבם בדיון ער על המתרחש בשולחן. "נמסטה" אני אומר ומוריד את התיק בחבטה על ריצפת הבטון. "נמסטה, נמסטה..." אחד מהעומדים, לבוש בגדים אוטנטיים בתוספת ווסט שחור מחליפת שלושה חלקים מחייך אליי חיוך עם כל ארבעת שיניו ואומר " אההה!, פאוואגוואידג... גוד נפאל פאוובוואידג, יאס?" הוא כולו קורן. " נפאל איז בסט פאראגליידר!!! דה בסט!!!" מדגיש עם אצבע למעלה את מיקומם בגג העולם. אני מסדר את הפרוטזה והוא מקים צעיר היושב ליד השולחן, ומושיב אותי אל אף התנגדותי. "שב, שב, הוא ממילא לא משחק" אתה רוצה לשחק?" במרכז השולחן ערימת שטרות של חמש ועשר רופי, ערכם סנטים של יורו. נראה לי שאני יכול לעמוד בגובה ההימורים. "איך משחקים?" אני שואל. הוא אומר משהו בנפאלית, ובחלוקה הבאה אני מקבל שני קלפים."פוט פייב רופי" "אבל מה אני עושה?" מנסה לקבל הסבר עם חיוך. "נו פובלם, נו פובלם!" הוא פותח את הקלפים. יש לי מלכה וארבע. "גוד! פוט פייב רופי." הדילר פותח חמישה קלפים על השולחן, ביניהם ארבע. "גוד! פוט פייב רופי" הוא לוקח את קלף הארבע מהיד שלי ומניח במרכז. למישהו יש זוג יותר גבוה ולוקח את הקופה. "פוט פייב רופי" וקלפים מחולקים שוב. אני מקבל שבע ושמונה. "נו גוד." הוא אומר וזורק את הקלפים שלי. בסיום התור, אנו חוזרים ל"פוט פייב רופי" וכעבור פעמיים "גוד! פוט פייב רופי" אני לוקח קופה עם זוג נסיכים. הרווחתי את דמי הנסיעה חזרה לפוקארה, בדיוק בזמן.
מרחוק נשמע ה"טיריטורי טיריטורי טיריטורורו" של האוטובוס. זהו רעש מחריש אוזניים, שנועד לעשות בדיוק זה, להתריע על בואו, במקום בו אין שעונים, אין תחנות, וקלקולים הם עניין של מספר פעמים ביום. יש להם צלצולים שונים, וטוני טוען שזה בה להחליף את מספר הקו. "טיריטורי טיריטורי טיריטורורו" נוסע לפוקארה, בעוד "טיריטורי טיריטורם" נוסע לקטמאנדו. לך תדע.
אני עולה מאחור, מניח את הציוד על שקי תפוחי אדמה, ומתיישב במושב האחורי. עז קשורה לעמוד, מקבלת את פניי ב"בהההה",אך בהתחשב במקום אליו הולכת, אני מקבל בהבנה. תרנגולת מתחילה לצווח ולנפנף כנפיים בתוך ההמולה שנוצרה, מעירה את שכנתה המנמנמת בכלוב. ילדה קטנה מסתכלת אחורה, עיניים גדולות בוחנות את פשר ההמולה מעבר למושב. "נמסטה" אני אומר, ושלושה נוסעים נוספים מחזירים לי נמסטה וחוזרים לעניינם. האוטובוס נשמע כמו סרט יום שישי, מיטב להיטי הודו מככבים בצלילים צורמים. האוטובוס יצא משירות לפני שלושה עשורים באירופה, לפני שני עשורים בדלהי, לפני עשור בקטמאנדו וכעת משרת נאמנה את כפריי פוקארה. אנחנו מקפצים בין בורות ומהמורות, נכנסים לזוויות עליהן מגיעים לעיתים רחוקות עם הכנף ומעלים עשן כמו רכבת קיטור מהמאה הקודמת, אבל כולם מבסוטים. אני חולף על פני מאיה דווי הנטושה בשעות אחר הצהריים המאוחרות. לוקח לנו שעתיים לסיים שבעה קילומטרים. אני יורד מול הביסטרו בצעדי איצ'יקדאנה, ישר למקלחת ומיטה.
