רחיפה בפירינאים הצרפתים + סרט בסוף

[חיים אוסין - קרלוס]

שיחת טלפון מפסקל מגלגלת שרשרת ארועים הזויה. תוך 48 שעות אני מכורטס, 72 אני במטוס לפריז, משם אני ממשיך דרומה ברכבות. מספר הקרונות הולך ומצטמצם והשטחים הירוקים הולכים וגדלים. מטולוז אני ממשיך ברכבת ל"פה" ו"אונורה". התחנות הולכות ונהיות קטנות, ומאונורה אני ממשיך באוטובוס, השייך לרשת הרכבות, דרומה, דרך עמקים צרים יותר ויותר עד שאני מגיע לשילוש הקדוש "בדוז, אדיוס לעכוז". אשכרה. אם זה היה תורכיה, לא הייתי נשאר. אבל זה צרפת, בצפון הפירנאים, על הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה. אתמול ישנתי בבדוז, באכסניה לעולים לרגל בכיכר מול הכנסייה. ברזיית שיש במרכז הכיכר מחליפה את התמרורים של היום וילדים משחקים כדורגל את נשות הכפר עם דליי עץ. דלת כבדה נפתחת בחריקה. המקום שומם. שלט מברך את בואי ומבקש להשאיר 10 יורו בצאתי. ריצפת עץ מימיי הביניים ומדרגות חורקות תחת צעדיי. בקומת החדרים אני מתארגן על חדר הפונה לכנסייה. מיטת קומתיים ושולחן קטן. דווקא פה אין את הברית החדשה מצורפת לכל חדר. נשארתי לילה אחד,  לחוויה. החתמתי את סמל הצדף בדרכון, שיהיה.

פסקל אוסף אותי בעשרה לתשע. בתשע אנחנו בבית הספר, מעמיסים ציוד ותלמידים, ועולים לעמדה. הדרך עוברת בתוך יער סבוך. נראה שרובין הוד עומד לקפוץ עלינו בכל רגע. בתשע וחצי אנחנו בעמדה. אין מילים. אני יושב דקות ארוכות מול המחשב, מנסה לתאר ופשוט לא יוצא לי. אם אין מילים נאכל באגט. חם מהביל. אני בוצע אותו, ושומע מדורה, נותן ביס, והגיצים מגיעים לאוזניים. לא פשוט, החלטות קשות. אני יושב מול שולחן עמוס כל טוב מהמכולת המקומית ב"ז'יט", בית הארחה של אנני, חלון פתוח אל ירוק העמק וסלע הגרניט האפור מעברו. ביס ראשון עם קמאמברט מנורמנדי. שני עם פוה גרא. עדיין אין מילים. אמנטאל לגיוון. ירוק, המון ירוק. מתחתיי ומצדדיי. פרה נמוכה, "קרו פומה" שמרגישה כמו "קרפצ'ו" נערמת על הבאגט. פרוסת מילון מנקה את החך. אני מורח כמות נדיבה של מוס דה פוא, מעגל את הסכין העמוסה ביד שמאל על חתיכת הבאגט מולי, מסתכל על הבאגט, והנה העמדה. מתעגלת בשיפוע הולך וגדל, עד שאתה מתנתק בטבעיות. מרבד דשא מלווה אותך לאורך כל הדרך. אם היינו מתכננים את העמדה, הייתה טובה פחות. טעות אנוש הייתה פוגמת איכשהו. החצי השני של הבאגט תיכף יוצא מהתנור. ממתינים לו סלאמי מהארוכים הצרים עם טעם של כפר, ואפרסק כל כך כתום, כל כך מתוק וכל כך עסיסי שזה פשוט לא פייר. אומרים שצרפת יפיפייה, רק חבל שהיא מלאה בצרפתים. עם אפרסקים כאלה, מי צריך חברים.
ויש להם הרי מרבדים ירוקים. יש פה יותר גוונים של ירוק ממה שראיתי אי פעם. מירוק לימון של הדשא הצעיר הזוהר בשמש ועד לירוק כהה של עצים תמירים בצילה. מרבדים מרוודים, כמו דיונות חול בסהרה נצבעו בירוק, ועל חלק נערמו עצים, כל כך צפופים, שאני לא יכול לראות את האדמה במעוף מעליהם. שתי ידיים ענקיות באו מלמטה ודחפו מעלה, משאירות את עקבות אצבעותיהן בפסגות תלולות, קירות גרניט אפורה ומגדלים צומחים בסלע לגבהים.
 
בטיסת הבוקר ירדתי אל כל הירוק הזה. חוות פזורות פה ושם, אך מרבית הבתים בכפרים, בעלי רחובות מרוצפים צרים, שרידים מימיי הביניים. הגגות אבני צפחה שחורות, והקירות מתחלפים בין אבן חשופה וסיד בוהק לבן. אני טס אל עבר "הקיר הירוק שלנו" כפי שמכנה פסקל את היער המתרומם מעבר לוואדי הצר משמאל לעמדה. רק כאשר אני מטרים ספורים מעל העצים, אני מצליח לזהות את האדמה מבצבצת לפעמים בין הצמרות. אני חוזר לכיוון הכפר, עשרות בתים דו קומתיים, סביב כנסייה ובית הקברות. אני נכנס לנחיתה בשדה הנחיתה. אכן, שדה נחיתה "קום איל פו", שני שקי רוח בפינות מלבן של 150 על 400 מטר, דשא כמובן, ושלט: " זהירות, מצנחי רחיפה נוחתים".

העמק מתחמם ויוצר תנאים תרמליים החל מהצהריים. אתמול הגעתי באזור השעה שלוש, וז'אן מישל הצביע על פסקל, מעל להר המיוער, מעל לקיר הגרניט, באזור האלפיים. "מתי הוא יורד?" אני שואל, הגרון שלי מצליח להוציא צליל צרוד, נמתח על מנת לאפשר לעיניים לראות גבוה. "הוא עם לקוח, אז הוא לא יישאר יותר משעה וחצי. לבד, אפשר לטוס לשם, ולשם, ולשם, ולשם, מצביע על הפסגות הסובבות את העמק. אתמול טסנו חמש שעות."
 
היום, ב12, אחרי שתי טיסות גרזון, פסקל אומר לי להזדרז, שנספיק עוד טיסה אחת. בלעתי חזק. שמש קופחת, בריזה קלילה, לא יותר מ5 קמ"ש. מדרום קומולוסים מתפתחים, ובעיניי זה מבשר רק טובות. היד שלי נעצרת בדיוק בזמן לפני שהיא מתחילה תנועת "למה מה?" עצבנית, וגם זה באיפוק מלהביא "עוד טיסה אחת?, למה מי מת!?". מבטו חוזר אליי מהשמיים בחוסר סבלנות. במבטו הזדרזות.  פסקל הוא מקצוען ברמות על. הוא קורא את הטבע כמו שאנחנו קוראים רומן. באחד הימים, בסרנגקוט, הוא אומר לי, "אתה רואה את העננים האלה?", מצביע על קומולוסים מפותחים יפה, מעל 1000 מטר גובה, "באירופה, בעננים כאלה, לא ממריאים. פה בסרנגקוט המיקרו אקלים הנוצר על ידי האגם, מאפשר לנו לטוס בבטחה. אם רואים התפתחות יתר, טסים לכיוון האגם ונוחתים." את הטיסה שלי במוקתינת, על גבול טיבט, בה הגעתי ל5,500 מטר ועליה עוד יסופר, עשיתי לאחר שקיבלתי תדריך מפסקל. פסקל לא היה שם מעולם. את הניתוח הוא עשה על בסיס קריאת הטבע מולנו, שזירת נתונים לתמונה וגוונים למסקנות. אני מקפל בזריזות. לא נותר לי אלא לקבל את דבריו כדברי אלוהים חיים. "נעשה ונשמע". את ההסבר אקבל בדרך מעלה. אנחנו עולים לטרנזיט. פסקל נוהג. מדי פעם הוא דוחף את הראש מעבר להגה ואת העיניים מעבר לשמשה. "עוד חצי שעה, שעה, תהיה סופה." הוא מודיע לי, בהחלטיות. "הקום ההוא, הנדחף מדרום מערב, כאשר יגיע אלינו - קאבום!!" הוא פותח עיניים, וידיים לצדדים, ולשניה אחת נראה שהולכים להרגיש את כל עצמת הקאבום לפני שתגיע אלינו מהשמיים. "יש לנו אמרה" אני אומר לו, "כרעם ביום בהיר". הוא מחייך אליי, סיגריה מגולגלת מתדלדלת בין שפתיו, ומביא לי חיוך מלא כתמי ניקוטין. "אקזקטמאון".

עוד טיסת גירזון. לקראת נחיתה אני טס מעל הכפר, אולי הגגות השחורים ייתנו לי משהו. "ריין", כלום. פעמוני הכנסייה מרעידים את האוויר ואני מקבל משהו קטן, מהכנסייה או מבית הקברות הצמוד לה, אולי מהנשמות הצפות מעליו. לא מספיק כדי להחזיק, אני נפרד מהן ונכנס לנחיתה.

"אתה יודע מה זה אולבידו?" (albedo), שואל אותי סבסטיאן. אנחנו שוכבים על הדשא, ליד מאיה דווי, נשענים על התיקים, המבט הולך לאיבוד ברכס מעבר לאגם.
"לא"
"אתה כן יודע, רק שאתה לא יודע שקוראים לזה ככה. אתה זוכר שבהתחלה חשבת שהשמש מחממת את האוויר?..."
"כן"
"...ואתה זוכר שהסברתי לך שהשמש מחממת את הקרקע, והקרקע היא זו שמחממת את האוויר..."
"כן,..." אני מאשר את אשר כבר ברור מזמן.
"ובכן, האולבידו הוא הערך היחסי של כושר החימום של הקרקע, והוא נע בין אפס לאחד. שלג קרוב לאפס, אספלט קרוב לאחד. אתה מחפש את אזורי הקונטרסט הגבוה ביותר, כי?..."
"כי התרמיקה ניתקת בהפרש. ...ומה בעניין הלחות?" אני יורה לעברו. אם כבר אז כבר. סבסטיאן ופיזיקה לעיתים רחוקות הולכים ביחד. סבסטיאן מנתק מבטו מהאינסוף, ומסובב פניי אליי בחיוך. "אתה ממשיך לקרוא בלילות אהה? יפה מאוד. רק על תשכח לשכוח את מה שאתה קורא. סלט זה לא בריא לאוויר. גם האולבידו, עליו סיפרתי לך עכשיו, הוא לא יותר מגישה פיזיקאלית מדעית, עוגן נוסף למוח האנליטי על מנת שיוכל לשחרר ולתת לאינטואיציה לקחת."
"ומה בעניין הלחות?"
"קרלוס, מון אמי, אין לי כוח לפיזיקה של העניין, אבל בתור כלל אצבע, קצת לחות זה טוב, יותר מדי לחות זה רע."
"כמו ששדה חרוש מייצר יותר חום משדה לא חרוש?"
"נכון, אבל מה הקשר?"
"...לא יודע, סתם אסוציאציה"
"האסוציאציות שלך נראות כמו סלט ניסואז..."
"הרבה לחות אומר שהשמש מוציאה אנרגיה עד שהיא מייבשת את המים, ורק אז היא יכולה להתחיל לחמם את הקרקע, נכון?"
"נכון מאוד"
"אז למה קצת לחות זה טוב?"
"זה קשור ליכולת של האוויר להישאר יותר חם מסביבתו. נתתי לך כלל אצבע. אם אתה רוצה, תקרא ותספר לי, אבל אני אומר לך שוב, ניסואז זה לאדמה, לא לאוויר."

ענן הקום נראה כמו כבשה ששברה דיאטה, אולי אפילו הספיקה לרדת על ארוחת שחיתות, אבל בטח לא במימדי התיאורים המאיימים של פסקל מלפני שעה. אני מחליט לעקוץ את המאסטרו. "אז תגיד, פסקל, מה עם ה..."
קאבוווום!!!! רעם מרים את האזור, כאילו הברק פגע בשק הרוח. גשם זלעפות מתפתח תוך שניות, ואנחנו ממהרים להכניס את הציוד פנימה לבית הספר.
"מה עם המה?" מחייך אליי פסקל.
"... מה עם ארוחת הצהריים?", אני משפר לאחור.
פסקל מחייך חיוך חתול, מוותר לי.

***

שוב, אין מילים. הפעם, אין ברירה. גם מצלמה לא הייתה. טסתי וחלפו לי שמות של חברים לרחיפה. כל כך הרבה יופי לא נועד רק לאדם אחד.
אספתי גובה מימין לעמדה, טסתי קדימה ובין שתי הגבעות, נעזר בוונטורי מגבי מתקדם ל"קיר הירוק של אקוס". רוח סביב ה 20 קמ"ש נושבת בעמק, יוצרת עילוי דינאמי עדין מעל צמרות העצים. שבעה נשרים חוגגים מעל ארמונות הגרניט המתרוממים 1,000 מטר מעליי. אני מסיים את צמרות העצים וטס מעל מרבד דשא, לפני שאני מגיע אל קיר הגרניט האפור. אני נזכר בכתיבה מאתמול, יוצא החוצה, ונכנס לתרמיקה יפה. סיבוב, עוד סיבוב, אני נזכר עוד ומיישר במעלה התרמיקה, נזכר עוד ומחזיר את הגוף למרכז הרתמה כאשר אני מגיע  לרדיוס סיבוב הרצוי, עוד סיבוב, ובחזרה אל עבר קיר הגרניט. עוד סיבוב ואני מעליו.
נשר יושב לו על קצה מגדל, לא יותר רחב מגופו, המתנתק מקיר הגרניט וממשיך כמחט דקה מעבר לפסגת הרכס. " מצטער" אני אומר לו, כשאני מבין שאני מפריע למנוחתו. הוא פורש כנפיים, טס מעבר ללהב הפסגה, וחג חזרה לעברי מעליי. תרמיקות מגיעות מהצד הדרומי, נפגשות עם הזרם הדינאמי הצפוני ונוצרת חגיגת קונוורסיה, עליה אנחנו מטפסים עוד כמה מאות מטרים. הוא ממשיך לטוס מזרחה על קו הרכס, אל עבר העמק הצר ואני אחריו. המגדלים מתחילים לצמוח יותר ויותר מתוך הוואדי, וקו הרכס הישר שהותרנו מאחור מתרחב לעיירה של מגדלים הצומחים מתוך סלע הגרניט. עצים עקשנים צומחים ביניהם, ובמקומות בהם צר מדי, דשא ושאר עשבי פרא מקשטים את הגרניט האפור בירוק כל הדרך אל הפסגות. רמזי עננים עולים מהעצים, מתערבבים במגדלי הגרניט ומשרים תחושה מאגית. אני עולה איתם, ומעל הרכס, דרומה,נגלית תמונה, שאם הייתי רואה אותה בקולנוע הייתי בטוח שגרפיקאי עבד עליה שעות נוספות. עוד עמקים, ועוד הרים ירוקים. שכבות עננים נמוכות ממני ומהפסגות הפורצות מעליהן נמשכות עד האופק. שעת אחר צהריים מאוחרים, ורחוק, מעבר להרים ולעמקים אור כתום בוקע מעולם מחוץ לקסם.

לאחר כשעתיים, אני מוצא עצמי בקרבת כביש העמק, במקום בו הרכס נחתך בפתאומיות, יורד בתלילות עד לנחל הזורם לצידו במרכז העמק, ועולה שוב מעברו השני, תלול יותר, גבוה יותר, חלק יותר, רחב יותר. פתאום נהיה קיר, מטפס ישר מעלה. הV התלול, שער לעברו הדרומי של העמק יוצר וונטורי ואני עושה את המעבר בתנועה מעגלית, אל תוך העמק וחזרה אל הסלע. מרחוק הוא נראה הרבה יותר קטן. הרבה יותר קטן. עכשיו, אני קטן מול המימדים העצומים של הקיר האפור והגידים הירוקים. אני מוצא עצמי בתוך זרם קבוע, עולה בשמיניות רחבות והדוקות, מגביר כל פעם את ההטיה עד שזה מרגיש יותר כמו wing over  עדין מאשר שמיניות. העילוי חזק, ואני נכנס עמוק למקצב, בריקוד המסתיים מעל הפסגה, מותיר אחרי זכר לשמיניות המתעגלות של סרט בקצה ידה של רקדנית סינית.

עננים התחילו להגיע מצפון מערב. קומולוסים נחמדים. יצאתי החוצה וטיפסתי לבסיס ענן. טסתי בניצב, צפונה לרכס הבא. סינק. אני קורא את הקרקע, מנסה למצוא נקודות שחרור אפשריות, ושומע פעמונים עמומים. אני מזהה את המקור בארבע פרות מחפיסת שוקולד חלב שוויצרי ונזכר בסבסטיאן. "תהיה קשוב לסביבה. תרמיקות מעלות איתן את אשר במסלולן. אבק, פיסות דשא, ריח, צליל...תהיה קשוב" הפרות שלי היו בליסייד ופחדתי מרוטורים. התחלתי לחזור לסלע הגרניט. מאוחר יותר יסתבר לי שעד רוח של 25 קמ"ש, במקום הזה, אין בעיית רוטורים. בחזרה, אני שוב בסינק, ואני בודק את הגובה לחזרה לשדה הנחיתה. נראה לי שיש לי מספיק ואני נרגע. יתר על כן, אני מזכיר לעצמי שחשיבה על נחיתה תוביל אותי לשם ואני משנה את היעד חזרה לפסגת סלע הגרניט. עמק הדבש חוזר אלי והשלוחה הירוקה דמוית דיונת החול הצבועה בירוק נראית לי מבטיחה לשחרור תרמיקות. אני מזהה נקודה בה שתי שלוחות נמוכות נפגשות בדרכן מעלה, ורואה בעיני רוחי את טיפות הדבש מטפטפות. אני לא יותר מחמישים מטר מעל השלוחה, כאשר אני חוטף פגיעה ישירה, פתאומית וקריסה קדמית. ברגעים כאלה אני מודה על ההחלטה להיות בחלק העליון של טווח המשקל של הכנף. הכנף חזרה לעצמה תוך חצי שניה, הרבה פחות ממה שלקח לי לחזור לעצמי. מבט על הפסגה, וסיבוב חזרה אל השלוחה המטפטפת. הפעם אני מוכן. הבועה פוגעת בצד שמאל, ובתחושה שלי, יחד עם הפגיעה זרקתי גוף שמאלה בתוספת ברקס שמאל והרגשתי את הHOOK עליו מדבר סבסטיאן.

"מול תרמיקה קטנה ועצבנית, אתה צריך נחישות. לא מספיק רק לעשות את התנועות הנכונות. אתה צריך להיות חדור מטרה. אתה במרדף ואתה חייב לתפוס אותה. אם תכניס חלק גדול מספיק של הכנף, היא תיקח אותך. תהסס ותיזרק. זה לא הזמן לעדינות. תדמיין שקצה הכנף שלך היא קרס," סבסטיאן מרים את זרועו, תוקע את האצבע שלו אל תוך האוויר וגופו נמשך על ידי התרמיקה הדמיונית. "את הקרס הזה אתה תוקע בתוך התרמיקה, נאחז בה ונמשך על ידה."

קצה הכנף הופכת להיות הקרס בקצה ידו של קפטיין הוק, נתפסת בתרמיקה ואני מחזיק בה בקצה כנפי. הוואריו משתולל. אני מהדק את התפיסה, מושך עוד בקרס, קצה הכנף המשך של הברקס, המשך של היד, של הזרוע, של הגוף, שלי. אני בתדר.

ברגע שהמחשבה עולה, ברגע שה"WOW, אני בתדר" נשמע בראש, אני נזרק החוצה, לא מגיב מהר מספיק, לא מזהה את כוון הרוח, מתבלבל בין רוח העמק הצפונית לבין הרוח המערבית ברום, מאבד את מיקומי בחלל, לא מצליח לזהות איך לצאת מהסינק ששואב אותי מטה. המתח עולה לתודעה. "אתה טס, אתה בנפאל" נשמע קול האהבה, וישר קופץ קול מתקן , "אתה לא בנפאל...", וקול שלישי מעיף אותו ב"לא הזמן, לא המקום". בכל ההמולה אני ממשיך לא למצוא את עצמי, ומגלה את עצמי רק נמוך יותר, עם אופציות הולכות ומצטמצמות.  עכשיו אני גם בסינק, גם יש לי דיון פורה בראש, וגם, בצדק, חלק לוקח על עצמו לחפש שדות נחיתה חלופיים.

אני טס אל עבר בסיס קיר הגראניט. אני נמוך מכדי לקבל עילוי. מעברו, יש עיקול קטן, בו ראיתי מישהו מחזיק לא רע יום קודם, ואני מנסה את מזלי שם. אני כבר קרוב לשלוש וחצי שעות באוויר, ואני עייף. אני רוצה לטפס, לחצות את העמק ולהגיע לשדה הנחיתה. אני מצליח להחזיק, ולאט לאט אוסף גובה לחזרה לקיר הגראניט. אני מטפס, וחוצה את הוואדי ל"צד שלנו".

אני נשען לאחור, שולף אפרסק, וגולש חזרה מזרחה, לסיבוב נוסף לפני ירידה לנחיתה. אני גולש בזרמים התרמילים דינמיים, נותן לכנף לטוס, מתרגל תגובת גוף לקרבינה העולה, דואג יותר שהאפרסק לא ינטוף עליי. גם הפעם, ההתעסקות עם משהו אחר יוצרת את המעקף מהאנליטי ומאפשרת לאינטואיציה לקחת. זאת לא הפעם הראשונה. אני משתכנע שהאינטואיציה זורמת כמו מים, לכל מקום שמאפשרים לה. תן לה מקום, והיא תבוא. תקרא לה, והיא לא. תצפה לה והיא תבושש להגיע, תאפשר לה והיא תיקח אותך, עד שתהיה מודע לה, אז תיעלם, מתביישת אפילו ממך.




Pyrinees Accous

[אדרי]

קרלוס מדהים כרגיל
קבל תמונות שלך מהיום "על האפסילון 6 החדש שלך
ותמונה של איתי 
האיכות לא רעה למצלמת נייד
אדרי

[ittai]

אדרי,

החברה כבר יודעים שאתה שפן בקסדת חצי וסנדלים או שעוד לא סיפרת להם?

[אילן]

קרלוס קרלוס... אח אח אח - איזה כיף לקרוא ! כל הכבוד !

[אדרי]

איתי עם בשפן זה עסקינן 

[צחי רייל]

קרליטו תתחדש על המצנח 


על הכתיבה אתה כבר יודע מה דעתי ............... 

[נתי_ה]

enchante  carlin