טוב, הסיפור שלי קצת שונה ואולי קצת לא קשור ככה שאני מתנצל על האוף-טופיק, אבל אשמח לשמוע את דעתכם עליו.
תמיד רציתי לעוף. כבר בגיל 16 בגדנ"ע אויר הייתי בקורס דאיה, וקורס דאיה מתקדם. מאז שאני ילד אני מטיס טיסנים. את הטיסנים שלי בניתי בעצמי בהשקעה של חודשים ואלפי שקלים שלא היו לא לי ולא להורים שלי. עכשיו הקטע אם טיסנים, הוא שהם מתרסקים, ולפעמים מתרסקים בצורה אלימה. יותר מפעם ראיתי כיצד חצי שנה של עבודה ואלפיים שקל (הון עתק לילד בן 15) המגולמים בתוך כלי טייס יפהפה מתנפצים על הרצפה ומתרסקים לרסיסים. לאט לאט וכבר בתור ילד אתה לומד שכל מה שיכול להשתבש באויר - ישתבש, ואתה כל הזמן מחפש את זה. זו תכונה שאחר כך מלווה אותך לכל מקום בחיים. אני לא חושב שזו פחדנות (למרות שככה זה נראה כלפי חוץ), אבל זו כן התעסקות...
לפני פחות משנה נרשמתי לקורס והתחלתי לרחף. בהתאם למה שכתבתי צפיתי בכל סרטון תאונה שיכלתי למצוא, מנסה להבין מה גרם לתאונה, קראתי מאמרים, והתעסקתי בנושא. הטיסות עצמן היו מדהימות. הרבה יותר מדהימות מהטיסה בדאון, אין בכלל מה להשוות. אבל כל הסיפור הרגיש לי מסוכן. מה שיכול להשתבש באויר - ישתבש, וכאן כ"כ הרבה יכול להשתבש... בחלק גדול מהסירטונים לא הבנתי מה גרם לתאונה. גם אחרי שהסבירו לי לא האמנתי שאני הייתי יכול לנהוג אחרת. בחלק מהסרטונים הציוד שלי לא היה יותר בטיחותי משל הטייס המתרסק. ברוב הסרטונים לי לא היה יותר נסיון משל הטייס המתרסק. ויותר מפעם אחת נקלעתי בעצמי למצבים שבהם פשוט הגבתי לא נכון (לפי המדריך) והכנסתי את עצמי למצבים שעלולים היו להוביל לתאונה. בחלק מהמקרים ידעתי גם שאם אקלע למצב הזה שוב, לא אדע לפעול נכון. בחלק אחר מהמקרים פשוט לא ידעתי מה הפעולה הנכונה, ואם בכלל אדע לזהות את המצב (דוגמא - קצת אחרי המראה במבוא חמה הרגשתי שאין עומס על הברקסים, בכלל. ולא, הם לא היו משוכים ככה שלא הייתה סיבה לחשוב שאני לפני הזדקרות. אז הנחתי שהמצנח רץ לי קדימה מעל הראש ומשכתי בברקסים כדי לבלום אותו. כמה? כמה שצריך. בדיעבד הייתי קרוב מאוד לפול סטול, ועד היום אני לא יודע למה ואיך הגעתי למצב הזה. אני לא יודע גם אם זה היה בראש שלי, או שאם לא הייתי מושך בברקסים הייתי מקבל קיפול קידמי 10 מטר מעמדת ההמראה.) בכל מקרה המשכתי, ונהניתי בטירוף מכל רגע. אבל בלב ידעתי שאני מחכה להחליט - עד כמה תאונות הן בשליטתי, ועד כמה אני אני משחק כאן בקוביות עם הרוח והקרקע הנוקשה (מידי).
הסיפור נגמר בטורקיה. הצטרפתי לקורס מיני SIV אולי קצת מוקדם מידי (הפעם הראשונה שקפצתי בלי המדריך לידי היתה שם) ובאחת הטיסות הראשונות נכנסה חזית כשהייתי באויר. מתחילת הטיסה הרגשתי שהאויר פעיל מאוד. סינקים חזקים, המצנח מטלטל, ועילוי חזק במעבר מעל הים. הרגשתי שהמצנח לא רגוע גם מעל המים והחלטתי שאני לא מבצע תרגילים. רק אחרי שהמדריך הורה לי להמשיך עצמאית ולנחות על החוף הבנתי שאני בבעיה. פניתי מול הרוח וכשהסתכלתי למטה במקום שהים ילך אחורה, הוא הלך קדימה... חשבתי על התחקיר תאונה של גולדי וניסיתי ליישם את המסקנות שלו. בהוראת המדריך בקשר הפעלתי ספיד סיסטם (בפעם הראשונה) וקיפלתי טיפים. אני לא יודע אם כך זה אמור להיות אבל היה ממש קשה לדחוף את המוט. אחרי שניות הרגליים התחילו לרעוד מהמאמץ. ניסיתי להשכב בתוך הריטמה עד כמה שיכלתי ע"מ להקטין את הגרר ולחדור את הרוח. וכך מצאתי את עצמי בגובה כמה מאות מטרים עם רגליים רועדות וכואבות בטירוף, טס ברברס, חושב על גולדי ועל חוטי החשמל שמתחתי ולא יודע אם יהיה בסדר. בסוף נחתתי בבטחה בלגונה ליד הפאב, עם חיוך עצום, מאושר שאני למטה ולא למעלה. לצופה מהצד אני משער שכל הסיפור לא נראה נורא בכלל, גם למי שמבין במצנחים כנראה שהסיפור לא נראה מפחיד באמת, אבל אני החלטתי. הספיק לי.
מאז הייתי באויר עוד פעמיים, אבל לפחות לעכשיו ההחלטה התקבלה. מה שיכול להשבש באויר ישתבש. לטייס מנוסה יש הרבה שליטה בגורמים הללו (למרות שלא מוחלטת) אבל לי ממש אין...
אז כרגע כל שנותר לי הוא לקנא בכם(בטירוף), לחלום על טיסה עם ציפורים, ומי יודע אולי יום אחד אולי אצטרף אליכם שוב...
