יום שבת 6.4.13
רום כבר הרבה זמן לא בא לחפ"ק אותי בטיסות, אבל היום הוא במילא קם מוקדם לעבוד בכדור פורח, וחברה שלו בקיבוץ, אז יאללה יום כיף, והוא יוכל גם להשגיח על קרמבו.
אוף, נחיתה למטה, ולעזאזל עם המעיל וחגורת הציפה המתנפחת, חם פה!
אני יכול להאשים רק את עצמי כי אני יודע שהמיתרים של הדלתא בעייתיים, אבל בכל זאת הצלחתי להמריא עם קשר בחלק העליון של המצנח, ולקרוע מיתר באוויר בנסיונות לפתוח אותו, מה שכמובן מביא אותי להחלטה לנחות, ואפילו הצריך קצת ביג אירס (שלא יהיה לאף אחד ספק שזה היה יזום )
טוב מה עושים עכשיו? לאלתר תיקון בשטח, לעכב ולמרוח את אח שלי וחברה שלו, או ללכת הביתה מוקדם יחסית אבל רגוע, ולנצל מה שנשאר מהשבת?
תוםתום תודה על חתיכת מיתר מ'צוקמק שהבאת לי רבע שעה קודם בעמדה.
מניף בשדה למטה, העברתי את המיתר המתוקן מסביב לשניים האחרים שיוצאים מאותו אחד ראשי... איזה שטות.. יש סיכוי שאני ברגעים אלו ממש מפספס את החלון של היום.
נשימה עמוקה, אני פותח את המיתר, מעביר כמו שצריך, קושר שווה, וכל טקס ההנפה ווידוא מחדש.
כשעה מאוחר יותר, בגובה 780 מטר, ברוח עם רכיב צפוני משמעותי, אני מתלבט אם לחזור שוב להר או לצאת עם מה שיש. ליאור עם מצנח ירוק לבן, בערך 300 מטר לפני מעל ההר עולה בטרמיקה חזקה, ויותר חשוב רחבה. זה משכנע אותי ללכת נגד הרוח והאינסטינקטים שלי ולחבור אליו. בדרך אני חוצה כמה טרמיקות נחמדות, שללא ליאור מול הפרצוף הייתי בכיף נעצר עליהן.
הטרמיקה מאוד רחבה ויש לה כנראה כמה מוקדים, אני החלטתי להסתובב איזה 50 מטר לפני ליאור, אבל בכל זאת ימינה כמוהו, נראה שהוא שם לב שאני עולה קצת יותר מהר ממנו, כי הוא משפר כל פעם קצת אליי. אנחנו כבר הרבה יותר קרובים, באותו הגובה, אבל עדיין במעגלים נפרדים.
ואז מגיע הסיבוב שבו שנינו מבינים ללא מילים שעדיף להתאחד, כשאנחנו עם הפנים אחד מול השני כל אחד מרחיב טיפה את הסיבוב, ואנחנו עוברים מטרים ספורים אחד מהשני, אבל בטבעיות, ללא שינוי חד של המסלול, ומשלימים סיבוב אחיד.
זאת ממש לא הפעם הראשונה שאני מטרמל עם מישהו, ואני לא מתרגש יותר מידי, אבל בכל זאת בכל סיבוב מתואם כזה יש משהו, משהו עמוק יותר מחוקי הדרך בטרמיקה, גרעין מסוים, בעל הרבה שמות והרבה צורות, משהו כמעט מיסטי, רוחני. ואולי אני סתם נסחף?
אנחנו ממשיכים בתיאום סביר עד 1200 שם אני מחליט דרומה, וליאור מזרחה.
צפונית לטמרה אני עובד עם טרמיקה לא חזקה ולא מסודרת, סה"כ אני עולה, אבל לא מצליח למצוא מרכז מסודר לשבת עליו.
600 מטר מזרחית לי אני רואה להקת חסידות בעמוד יפה, עולות יותר מהר ממני משמעותית. הן קצת יותר נמוכות ממני, במורד הרוח, אולי אני יכול להגיע אליהן, אבל זה הימור לא קטן. זה נשמע כל כך רומנטי ומזמין, אבל אני יודע שקשה מאוד לסמוך על הציפורים, לא כל מה שהן מטרמלות עליו בקלות מתאים למצנח המגושם שלי. יש להן רדיוס סיבוב קטן יותר, קצב שקיעה איטי יותר, כבר נפלתי בפח הזה לא פעם, אני ממשיך בשלי, ומצליח להוציא כמה סיבובים שלמים פחות או יותר בפלוס 1, עד שאני מאבד גם את זה ועובר לגלישה ברוח גב. שוב מוצא משהו לא מסודר, חורק שיניים. 20 מטר מעלי חסידה בפול ס.ס. לעמוד ההוא, שכבר יותר גבוה ממני, ואני בשלי, עוד סיבוב מקוטע, ועוד כמה ביפים קצרים מידי, עוד סיבוב אחד ואני משתכנע לבדוק את האזור עם הציפורים.
טרמיקה לא חזקה במיוחד אבל סוף סוף הואריו בניגון אחיד ולא בשיעולים. החסידות כבר נעלמו, למה לא הקשבתי להן קודם?
מינוס 3 כבר גורם לי לדחוף את הס.ס. עד הסוף. מינוס 4 זה פשוט לא פייר! איך כל הגובה שאספתי בשיניים מתבזבז כל כך מהר, באמת שבא לי לבכות.
אני כבר מתחיל להשלים עם נחיתה במולדת, נראה אם ניב בבית...
כמה אני מעל הקרקע? 100? 50?
הסינק הולך ופוחת, אני מרפה מהספיד בר, מינוס אחד, מינוס חצי, אפס, קצת ימינה, זה מהיר אבל בכל זאת הדרגתי באיזשהו אופן, משדר שזה רחב עוד לפני שאני לגמרי בפנים.
אחת, שתיים, שלוש, יאללה זה מספיק, סיבוב הדוק, ועוד אחד, פותח אל החזק רק קצת, לא מסתכן בנפילה לצד השני.
הקרירות הזאת מרגיעה, העמק בטווח גלייד, ב-1000 מטר באמת שאפשר לנשום לרווחה.
אלו בטוח לא דיות, אולי עקבים? חבל שאני לא יודע לזהות. זה מפתה לנסות ולטוס ממש איתם, אבל הם לא בהכרח מתמרכזים על הליבה החזקה ביותר, פתאום הם עוברים לשמיניות, מחליפים כיוון, בכלל עסוקים בריבים ומרדפים. תודה רבה, היה נחמד, בחזרה אל הספיד בר.
עוד טרמיקה טובה קצת לפני המחצבה השחורה. ושוב הציפורים האלו מסביבי אבל לא ממש איתי, הפעם אני אפילו לא מתייחס, ממורכז לי בתוך עצמי.
שדה נחום, בית שאן, הרוח פה כמעט מערבית לגמרי ודי חזקה, שוב סינק, את בית שאן אני כבר לא אעבור ממערב, ככל שאני מאבד גובה אני משפר מזרחה לרוח גב, לסחוט עוד כמה קילומטרים.
לפי הסחיפה של הרוח היא השתחררה מהאזור של המאגר הזה, לא חזקה ולא מסודרת במיוחד, אבל זה מה יש. שוב הציפורים הלא מזוהות האלו, די קרובות אלי. נראה שהן לא כל כך מפחדות. יכול להיות שזו אותה השלישיה מקודם?
היא בסיבובים ימינה, אני בסיבוב ימינה.
ואז מגיע הסיבוב שבו שנינו מבינים ללא מילים שעדיף להתאחד, כשאנחנו עם הפנים אחד מול השני כל אחד מרחיב טיפה את הסיבוב, ואנחנו עוברים מטרים ספורים אחד מהשני, אבל בטבעיות, ללא שינוי חד של המסלול, ומשלימים סיבוב אחיד, ואחריו עוד אחד. היא מיישרת וממשיכה הלאה,
אני נשאר לבד עם המשהו, המשהו המיסטי, הרוחני, המשהו שכל מילה נוספת עליו רק מקלקלת.
גלייד עם הרוח, מינימום סינק, נווה איתן? מעוז חיים? טרמיקה מעל כביש ה"מינוס 200", אני לוקח את הסיכון של לנחות באמצע שומקום, סיכון שמשתלם לי כשאני עובר מעל מאגר ה"קלח" המצופה פלסטיק. הצל שלי כנראה מפחיד להקה קטנה של שקנאים, שהלבן שלהם בוהק על רקע המים הכחולים- ירוקים. אני משפר את הזווית של מצלמת הקסדה כלפי מטה. הם ממריאים ומיד מסתדרים ב-וי, רק כדי לנחות בצד השני ולהשאיר שובלים מקבילים של קצף על המים.
בשלושת הטרמיקות הבאות הסחיפה, באופן די מפתיע, נהיית הרבה פחות חזקה ויותר דרומית, מה שמוריד ממני את הבעיה הטיפשית הזאת שנקראת גבול, ונותן לי את הפרווילגיה להמשיך ולהתעקש על הטרמיקות אפילו שהן חלשות.
בסופו של דבר אני מוצא את עצמי קצת דרומית למחסום הבקעה, ליד הכפר ברדלה, ומנופף בידיים מול עשרה ילדים מקומיים כמו ציפור, מנסה להסביר להם מאיפה באתי...
בבית אני דבר ראשון בודק את המצלמה, ומגלה כמובן שהיא נכבתה עוד לפני מולדת.
לא נורא, זה אחלה תירוץ בשביל לכתוב סיפור טיסה.
