פרוייקט - זן ואמנות הרחיפה במצנח

[kobliner]

עדין בגובה 1000
טיסה מדהימה וכבר מתחיל להתגעגע,
ההרגשה הזאת בבטן שאני רוצה לחזור לטיסה הזאת, שעוד לא הסתיימה.
שומע את הרוח חורתת זכרונות והמוזיקה הזאת עם הנוף, רק מגבירים את כאב הפרידה,
שעוד לא קרתה.
וכל הסיפורים עם כל החוויות לא ישוו לגעגוע של הרגע, של עכשיו של הטיסה הזאת המושלמת.
נושם עמוק את הרגע הזה את הגעגוע, כדי לזכור אותו טוב ולשמרו.

[kobliner]

היום היה גשם
אז נשארתי בבית, אחרי שבדקתי את הוריו, את הGPS , מכשיר הקשר, ושאר ציוד העזר.
בדקתי את תיק העזרה השניה ( בטריות, ניר טואלט, סרטים לרוח )
בדקתי ושיפצרתי את הרתמה.
התפנתי לעבור על המצנח. ( הייתם צריכים לראות את הפנים של אישתי.... )
ואכן שני מיתרים עם שיפשוף שמתחיל לגלות את הלבן. ותחילתו של קרע קטן בחופה.
אכן בימי חורף כאלה זה הזמן להפרד מהמצנח ושלוח אותו לבדיקה תקופתית.

היה לי גם קצת זמן לעבור על פרויקט - "זן ואמנות הרחיפה במצנח" 
האם רק אני חווה חוויות רחיפה אלה?
האם מכל המרחפים בארץ אין יותר חברים שיכולים להעלות את חוויותיהם על הכתב?
אני בטוח שאם במקום לרחף הייתי מחרף , היו לי אלף תגובות.

יש לנו ספורט נהדר עם אלף חוויות בכל רחיפה, שתפו אותי, שתפו את כולנו וביחד נתאשר.

נחיתות בטוחות

 

[idomohar]

אבנר, את החוויות המדהימות כולנו חווים. פשוט לא כולם ניחנו בכשרון כתיבה. אז נשאר לנו רק להינות מהדברים שאתה כותב.

המשך בדרכך. אני נהנה ממנה מאוד.

[kobliner]

הדשא בשוויץ הוא ירוק ומשופע.
אז החלטנו מספר חברים לצאת לשוויץ ולטוס.
הגענו "חבורת מיכל" ( היא ארגנה, דאגה, הנחתה והיתה הרוח החיה.) לאמסוויל AMESVIL
לא רחוק מאינטרלקן ומתארגנים לטיסה ראשונה, מפחידה עם אותם שיפועי דשא נטולי רוח. הנמצאים בין חורשות עצים.
מסלולי המראה ירוקים בין העצים הנישאים משני הצדדים.
כבר שנתיים אולי יותר לא המראתי בהמראה קידמית. ועכשיו זאת הדרך היחידה.
לפנינו חבורה שווצרית, אחד אחד כמו שעון פורסים את המצנח, ישר ישר, הפנים אל העמק ריצה מהירה המצנח מעל הראש והם כבר מתרמלים על טרמיקת הבית של אמסוויל.
אני פורש, משקשק שוב אני ראשון, אבל רוצה כבר לעבור את הטיסה הראשונה בשוויץ.
עומד ומתלבט כי אין שום משב ואז מחליט לרוץ, המצנח לא מתרומם ישר מעל הראש וסוחב אותי ימינה.
במדרון הזה אין אפשרות לעצור אלא רק להמשיך קדימה אני ממשיך בריצה.
מתנתק מההר ועוד מספר שניות אני מוצא את עצמי תלוי על עץ, החברה מספרים שטיפ צד ימין פגע בעץ וזה הספיק להטות אותי חזק ימינה אל העץ הבא. אשר חיכה לי בזרועות פתוחות.
בלי פגע אני מתנתק. מיקי מטפס למעלה לשחרר את המצנח, איכר מקומי מביא משור ואחרי כרבע שעה המצנח למטה ואני שוב בעמדה.
ההמראה השניה הייתה כבר פחות מפחידה הרי גרוע יותר כבר לא יכול להיות.
ואז הכחול הנקי הזה נטול האינברסיה עטף אותי לראשונה והתחלתי להתמכר לשמים השוויצרים.

[kobliner]

מה עושים עכשיו,
התנאים נחלשים ומתברבשים, ואני קרוב לרכס לא מספיק גבוה כדי להגיע לנחיתה.
לא נמוך מדי כדי לעזוב את הרכס ולצאת לנחיתה על החוף.
עד סיבוב וחוזר לגובה הרכס. עדין לא מספיק גבוה. עוד סיבוב ועוד אחד, מגרד בשיניים את הרכס כדי לא להתפדח בנחיתה למטה.
העמדה מלאה והרכס ריק, כל מומחי של הרכס הרגישו זאת קודם ונחתו ואני "מרחף הרים" שכמותי לא הרגשתי ועכשיו אני במצוקה, לא עולה, לא יורד.
עוד סיבוב ועוד אחד אין שיפור, אני שומר על הגובה, אך הלחץ עולה, לא רוצה לפשל.
פתאום עילוי קטן כניסה מהירה מעל העמדה לנחיתה ואני נוחת בעמדה.
מוחה את הזיעה מהמצח ומבטיח לעצמי להסתכל בפעם על "עכברי הרכס" שמכירים כל משב בכל שעה ותנאי היום.
ולנחות כשהם נוחתים.

[kobliner]

תמיד נזהרתי מההר של אמירים,
אם אני לא מגיע גבוה מעליו הסינק הגדול של נחל עמוד מושך אותך למטה, אל הסבך ולאזורים ללא משטחי נחיתה.
חוץ מזה נחיתה בנחל עמד פרושה הליכה של שעה או יותר עם המצנח על הגב לעבר הכביש הקרוב.
אותו יום אני באזור הר הילל ולא מצליח לעלות, נלחם על כל מטר, עוד סיבוב ועוד גרוד של ההר.
הטרמיקה של עין אל אסד מאכזבת ורק שומרת אותי בגובה.
לפני אני רואה שלושה מצנחים לא מזוההים עוברים את פרוד בגובה נמוך ונצמדים להר אמירים.
הם מגרדים את ההר בגובה הישוב "אמירים"  ואני בניגוד למנהגי בגובה זה (לנחות במגרש ליד פרוד) ממשיך ומצטרף אליהם.
עכשיו אנחנו ארבעה מצנחים, מגרדים את הר אמירים ואני מקלל כבר את הצעידה הצפויה לי עוד מעט.
פתאום משום מקום להקת דורסים מתקרבת, אני שם לב אליהם ראשון ומצטרף.
עכשיו יש לי עילוי וחברותה חדשה ואנחנו עולים ביחד, אחרי כשישה שיבעה סיבובים אני שם לב שעברתי את גובה ההר, עוד שני סיבובים והדורסים מושכים צפונה לכיוון כפר שמאי.
אני לא מתפתה כי זה איזור שמפחיד אותי, אז פונה לכיוון מחנה עמיעד.
התחנה הבאה היא המחצבה שאף פעם לא מאכזבת.
אני כבר מגיע אליה נמוך אז מנצל את העילוי לנחיתה ליד כחל.
מודה למרחפים שהראו לי שיש תנאים שכדאי לשבור מוסכמות ובעיקר לדורסים שחילקו איתי את השמיים.

[kobliner]

לודנבורגלי זה כפר קטן לא רחוק מאיטרלקן.
לידו מספר קרחות המראה לא גדולות.
באותו יום מזג האויר לא האיר לנו פנים ואחרי טיסה לא ארוכה באויר מחותחת ולא נעים ב"פירסט" חזרנו לאינטרלקן והחלטנו לנסות להמריא ב"לודנבורגלי" שזה אתר לא גבוה אז נסגור את היום בטיסה קצרה.
מגיעים לאתר, השיפוע טוב מאד יש קרחת ביער רק הרוח גבית לא חזקה אבל מה "רוח גבית".
בעוד אנו מגיעם לאתר שתי עלמות חן שווצריות, פורשות את המצנח על השיפוע ומניפות (כאילו חוקי ההנפה פועלים עליהן אחרת) ותוך מספר שניות הן באויר.
אני פורש והחבורה ממתינה, שוב המצב הזה שאני לבד (ואולי מחליט לא נכון) נרתם למצנח, שם את הרצועות מעל הידים כמו שלימדו אותי להניף קידמית, ומתחיל במהירות במורד. אני חושב שההמראה היתה בסדר כי אחרי מספר שניות אני מוצא את עצמי באויר, מחפש להתרחק מההר כי הרי יש רוח גב.
במרחק מעל אגם "טון" אני רואה מצנח עולה ואני מכוון אליו. עובר את קו המים ונפגש עם "אפקט טון" (על משקל אפקט כינרת), ממשיך להתקדם לתוך האגם והכל עולה, בעדינות וביציבות.
חמישה שישה סיבובים ואני בגובה העמדה מסתכל ואם אחד מהחבורה שלנו לא ממריא.
עוד מספר סיבובים גדולים ואני כבר בגובה של כ 500 מטר מעל העמדה.
המצנח שראית קודם כבר נמוך ממני ופונה מזרחה לכיוון אינטרלקן. השמש נמוכה ופונה מערבה.
אז אני יוצא לכיוון אינטרלקן בטיסה שקטה ונוחת ליד המלון שלנו ( מרחק של כ 8-10 ק"מ) עם רדת החשכה.
מאוחר יותר מקללים ומקלסים אותי חברי שלא המריאו, והיגיעו למלון חזרה ותאבתם בידם.

[kobliner]

הנידרהורן הינו אחד מאתרי ההמראה היפים והקלים באיזור אינטרלקן.
עלינו אותו יום ברכבל, הרוח כמעת אפס, המצנח עצל פרוש על הקרקע.
הגובה 2050 מטר, המדרון עם שיפוע ארוך עם הרבה דשא.
רק מתחתנו כ300 - 400 מטר ענן שמתיר את הסביבה.
אחרי שגמרנו את מלאי הסבלנות והתנאים לא משתפרים, אני מחליט להמריא.
אני מתחיל לרוץ מתרומם לגובה מטר מעל הקרקע וחוזר לגובה קרקע ממשיך בריצה שהופכת להחלקה ואחרי מסלול של כ- 100 מטר אני באויר.
מתנשף ומזיע עכשיו יש משימה למצוא את החור בענן שאפשר יהיה להגיע לאזור אינטרלקן כ 15 ק"מ מהפסגה.
אחרי גלישה כמעט ללא עילוי אני מוצא חריץ בענן , למטה רואים את הקרקע. מכוון עצמי לשם. ובין העננים מצליח לעבור ולמצוא פיסת דשא יפה לנחיתה לפני פרוץ הגשם, (אחד החברה שהמריא מספר דקות אחרי כבר הגיע למטה רטוב).
האויב הכי גדול שלנו בעמדות היא "חרמנות הטיסה"
 

[kobliner]

מלמעלה זה נראה ענן קטן,
כשהחלטתי לעבור דרכו. זה היה באחת הטיסות המופלאות ב"אולו דניס".
אחרי כחצי שעה מעל ה"באבא דאג", ראיתי למטה בכיוון מערב צפון מערב ענן קטן.
כיוונתי עצמי לכיוון הענן כדי לעבור דרכו בדרך למטה אל החוף.
הענן שומר צורה וכשהתקרבתי גודלו הוה כמגרש כדורסל. והגובה ( עומק) של כ 5 מטר.
אני מגיע מעל הענן מאט קלות עם הברקסים, ויורד רך, רך, שוקע לתוך הענן הקטן.
ממשיך לטוס ויוצא מהענן למטה מסתכל למעלה ובקושי רואה את המצנח שעדין טס בתוך הענן.
כך תלוי בענן נשאר מספר שניות מקסימות, שנשארו חרוטות לעד.

[kobliner]

אותו יום במבוא חמה התחיל על הפנים,
א. שיגר חניכים ואחד אחד בגלישה ישרה לשדה הנחיתה, שום תזוזה על אף מצנח.
אחרי כשעה אני מחליט לפרוש ולצאת לאויר.
החניכים ממשיכים לשרטט קוים ישרים בין העמדה לשדה הנחיתה.
אני באויר ומגלה את מה שכבר ידעתי קודם " אין טרמיקות !" אין שום דבר שיחזיק אותי באויר וגם אין לי רכב איסוף למטה.
אני מחליט לנסות ולהחזיק בשיניים, להיצמד להר ולא להרפות.
הלוך וחזור אני מפסיד מדרגה ועוד מדרגה והכל במרחקים של 10 מטר או פחות מההר.
מדי פעם רוח קלה מחזירה אותי כחמישים מטר כלפי מעלה אותם אני מפסיד אחר כך בסינק מקומי.
עוד סיבוב ועוד אחד. אבל אני בשלי צמוד להר.
בשלב שהתחילו קצת תנאים, אני כבר הייתי שלושת רבעי שעה באויר נלחם על כל פיפס. כ 200 מטר מקווי החשמל לפני שדה הנחיתה,אבל לא מותר.
עכשיו אני כבר בממוצע כללי של עליה עם קצת יותר ביטחון.
אבל עדין חייב לעבוד קשה על כל מטר, על כל מדרגה בהר.
אחרי שעה ורבע הצלחתי להגיע נוטף מזיעה לגובה העמדה, עוד שנים שלושה סיבובים ואני עובר את העמדה, ממהר לנחות, עייף ושבוז.
א. רואה אותי חוזר לעמדה ושואל מאיפה אתה מגיע עכשיו ? כמו לא מאמין שבכל הזמן הזה הצלחתי לחזיק באויר.

[kobliner]

התנאים הסתיימו, אני האחרון בשדה הנחיתה מתחת לכתף שאול שבגילבוע,
מקפל את המצנח,עולה על הרכב ויוצא חזרה אחרי טיסה שיגרתית בגלבוע (שמשמעותה, 10 דקות בגובה העמדה  ואז ירידה עקבית ללא ניצן של טרמיקה.).
בזיות העין כ 300 מטר ממני באמצע השדה מצנח כחול פרוש, ושום תנועה של אדם לידו.
אני מחליט לבדוק, עוצר את הרכב מתחיל ללכת, מתקרב,  ועדין אין תנועה. מגביר את מהירות ההליכה כי זה נהיה חשוד ועדין אין תנועה. עכשיו אני כבר רץ כי אני רואה אדם שוכב ליד המיצנח לא זז לא נע.
מגיע למקום ואני רואה את י. שוכב על ביטנו, ללא הכרה פניו טמונים האדמה והמצנח שהביאו לכאן פרוש לפניו.
אני הופך אותו על הגב ומשחרר את דרכי הנשימה והבחור נושם אך ללא הכרה.  שריריו נוקשים,עין נפוחה מפגיעת המשקפים ונראה שאין לו שברים.
משחרר את רצועת הבטן להפרידו מהמצנח ומזעיק את מדא.
הם מגיעים מעפולה תוך כ 20 דקות  ואוספים אותו. בנתיים גם מגיעים חבריו שבאו לאסוף אותו עם הרכב שנשאר למעלה.
מה שהתברר אחר כך מצמרר למדי, י. המריא אחרי ששכח לסגור את רצועות הרגלים.
כשהיה באויר התחיל להחליק ואז כשהגיעה רצועת הבטן לבית השחי הוא עזב את מיתרי ההיגוי והצמיד ידיו בכל כוחו כדי לא להחליק. הלחץ של הרצועות הביא לאבדן ההכרה ומכאן אחריות הניהוג היתה על המצנח שלקח אותו לאמצע השדה. כאם בנחיתה עם רוח גבית הוא נשתל אל השדה. מזלו הטוב שהחלטתי לבדוק מה קרה.
איפה היו חברייו שבאו איתו? איפ היו בדיקות החובה כן הבד"ח לפני ההמראה?

[kobliner]

המראתי בין האחרונים, אחרי שעזרתי לכמה חברים להמריא.
וסיימתי את תפקידי כשופט "פורים באויר.
הרוח התחזקה  אך משום מה רוב המצנחים היו בדרכם למטה.
.חצי שעה קודם היו כ - 15 מצנחים באויר,  ועכשיו אולי חמישה ,שניים כ 200 מטר מעלי  ושלושה בגלישה לכיוון הכינרת.
אחרי ההמראה היה נראה שהתנאים כבר לא מחייכים אלי. אז באזור מבוא חמה אני רואה חוואי ולא רחוק ממנו שתי דיות. אני מכוון אליהם ותוך דקה אני בעילוי . אני מחליט להיצמד לחיוויאי שלא שם עלי וממשיך בנסיקה  ואחרי פעמים 360 מעלות אני בקצב של +5 שועט למעלה. החיוויאי ממשיך אל מעל מבוא חמה ואני תופס כיוון לכינרת.
לשמחתי הדיות נשארו מחוץ למצוק ואני מבלה איתן כשאני כבר בגובה של 450 מעל עמדה ההמראה.
 עכשיו גם הן עוזבות אותי לא לפני שאני רואה קבוצת סיסים  הנעה בזינוקים לכל עבר.ומעלה אותי בעוד 100 מטר.
עכשיו כבר עוד מעט בבסיס ענן והכל עולה, מודה לציפרים שעזרו לי היום. מהשלב הזה אני כבר עצמאי ויכול להסתדר בלעדיהן.
מסתכל על השעון, וארוחת הצהרים מחכה לי בכפר חרוב אז  גולש לנחיתה ליד הבית ......... ומנצל את היתרון היחסי שניתן לי לטוב ליד הבית.
גם ארוחת צהרים טובה היא טרמיקה שיכולה להעלות אותך  לגבהים.

[אדרי]

פורים באוויר 21.3.09 טסים טיסת נעילה לפני שנוסעים הביתה בשעה 15:00 לערך
קובעים עם האישה שתאסוף אותנו מהשדה נחיתה מציע לאבי שאול (ביטר ) לטוס איתי
ליאב באוויר בגובה 800 מטר מדווח על תנאים נהדרים .
אני ממריא ומטפס לגובה 750 מטר לתוך תרמיקה עדינה יורד ל600 מעל עמדת המראה
אני רואה את כל החברים יושבים עם הנרגילה סביב מעגל ,אבי שאול ממריא ,וחברים באוויר
מביט לכיוון הכינרת ואני רואה את הכינרת נצבעת בצבע זהב ורסיסי גלים רדודים על גבי המים
עולה לגובה 700 מטר ואני מרגיש שאני צריך להפעיל הרבה מאוד S.S  ומדווח לאבי שאני הולך לשדה נחיתה .
ליאב מדווח בקשר שהרוח מאוד גבוהה בשדה נחיתה העליון כ30 קמ"ש להערכתו .
אני לוחץ על המערכת האצה מציץ ב GPS מהירות של 2 קמ"ש גובה 650 מטר רעשי ווריו מרמזים לי על עליה בגובה
מחליט על טיסה מערבה לכינרת ובהסעות צפונה טס יחסית מהר אך הווריו לא מפסיק לצעוק אני עולה  , אני חוזר בסינק לכיוון שדה נחיתה מעבר לקו מתח גבוהה גובה 470 מטר אך לא מצליח להתקדם ומחליט לבצע סיבובים 360 מעלות דרך צד ימין מבצע מחליט שבגובה 300 מטר אני עוצר סיבוב מביט סביב אני לבד ועוד גלשן שרחוק ממני מושך ברקס ימין בעדינות והולך ומגביר עם סיום 2 סיבובים משיכה עד הקרבינה ושומר עם ברקרס  נגדי את ה G תחושה מאוד מרגשת מתוך העובדה שלא עשיתי זאת בעבר על מצנח בכל מקרה יורד לגובה 320 מטר מתחיל לעצור ומישר כנפיים
משב חזר מגיע ומרים אותי לגובה של 520 מטר  מלווה ברעשי  ווריו החביבים עלינו מאוד .
מחליט על ביצוע סגירת טיפים – סוגר טיפים ומקבל טלטולים לא נעימים שומע את הווריו שמעלה אותי והסעות לאחור מבין שהתרגול של קיפול טיפים אינו מיטבי .
מחליט לחפש סינקים באזור הכנרת ולא מוצא אפילו אחת לרפואה הכול עולה .
דוחף מערכת האצה וממתין זמן למחשבה : באוויר תשמע אני אומר לעצמי בסוף ברור שאתה תגיע לקרקע הרוח חזקה ויגיע הרגע שהיא תחלש .
מה כן אני יכול לעשות אני שואל את עצמי   מערת האצה וקיפול טיפים אבל פוחד מקריסה קדמית וכן לא עשיתי זאת בעבר .
פול סטול – לא עשיתי בעבר ואני לא מתכוון לעשות היום .
פתיחת מצנח רזרבי – כן אבל בטח לא היום ורק עם אני יהיה במצב חרום אמת ואני לא מרגיש מצוקה.
טוב אז מה בכל זאת אתה עושה אני שואל את עצמי .
אני רואה את הגלשן מגיע לנחיתה נגמר לבחור המסלול אני אומר לעצמי ואני רואה אותו נכנס במהירות לשדרת העצים המקיפה את שדה הנחיתה ומדווח בקשר .
טוב תתחיל לטפל בעצמך אני אומר נו לפחות יש אמבולנס ומשטרה במשטח אני צוחק עם עצמי.
מחליט לא לעזוב את הקיפול טיפים לא משנה מה קורה
פנים כיוון מערב (כנרת ) מקפל טיפים (מלחמה בלשמור אותם מקופלים ) משבים חזקים מנסים לטלטל אותי ואני לא מוותר מלחמה כאבי זרועות אבל לא מוותר
אני מנהג את המצנח על ידי תנועות גוף ומודה לאיתי לנואל על הרתמה החדשה (ועל רענון הרזרבי לפני שבוע .
ואני שומע את הרעש של הווריו צפצוף ארוך שלא שמעתי מזה כשעה  אני בסינק  אני אומר לעצמי רוצה את אימא אדמה אלוהים תשאיר אותי בסינק (פעם ראשונה שאני מחפש סינק משוגע )
יורד לכיון שדה הנחיתה ואני רואה בגובה 200 מטר את אשתי מגיע לכיוון שלי מעט לחוצה לא מרפה מהטיפים ומנהג את עצמי בזהירות רק עם תנועות גוף לשדה החיטה (ואומר לעצמי מזל שצחי לא פה הוא עוד היה צועק עלי ) תרמיקה חזקה מעלה אותי ל270 מטר אני לא עוזב את הטיפים וחוזר שוב לסינק  שלי ולאט לאט נוחת לראשונה עם טיפים מקופלים
מפנה זריז (שצחי לא יראה אותי בשדה החיטה ) שתה הרבה מים הגרון יבש .
ומגיע לתודעה -  כן חייב קורס מצבי חרום .
אדרי

[kobliner]

שמשון ואני עומדים במנחת "שזור"  מביטים למעלה להר הארי בקינאה ,אחרי סייקל שהוריד אותנו  למטה.
למעלה כעשרה מצנחים טסים לכל הכיוונים. תראה, תראה , שמשון צועק ומצביע ועיני מלוות את מבטו.
למעלה מצנח לבן נראה בספין ואחרי סיבוב , נכנס לתוך ההר.
מיד אנחנו על הרכב במהירות למעלה לראות מה ניתן לעזור. בקשר הכל מבולבל כי עדען אף אחד לא יודע מי זה נכנס בהר. עוברים את רמה במהירות וממשיכים את העליה כמה שיותר מהר ( אני חושב שבכ15 דקות עשינו את כל הדרך).
מגיעים למעלה להר הארי וממשיכים עם הרכב מערבה לכיוון שנראה היה מקום התאונה.
מגעים עד לאזור התאונה ומגלים שאנחנו הרכב השני שהיגיע למקום.
ועדין אף אחד עוד לא  הגיע לעזור לג' ששוכב בין השיחים מתחת לסלע גדול.
בעמדת ההמראה בהר הארי העניינים כרגיל יש כ 10 חברים והם ממשיכים בהמראות כאילו לא קרה דבר.
נ. מרחף מעל האזור ומכוון אותנו בבקשר למקום התאונה , בנתיים מגיע האמבולנס ואנחנו עוזרים לצוות להגיע אל הפצוע.  רק אחרי שהודענו בקשר על הזמנת הליקופטר למקום הפסיקו ההמראות .
ג. לא שרד את התאונה ואני לא בטוח אם הינו מגעים 10 דקות קודם יכולנו להצילו.
אבל התרבות הזאת שממשיכים להמריא גם אחרי שמתרחשת תאונה מעליבה אותי כל פעם מחדש.

[amnonlivne]

התאונה הקטלנית של גיל יערי ז"ל
כמידי יום שישי,גם בפעם הזו, מתקשר לגיל, קובעים שעת מפגש ע"י ביתו שבמושב מרחביה, אני מגיע ומצטרף.
בתחילה נוסעים לתבור, הרוח לא ממש בכיוון, דרומית משהו ומחליטים להמשיך להר האר"י.
מגיעים לעמדה, יש כבר מצנחים באוויר, נחי אלון ממריא ואני אחריו, מטרמלים ותופסים גובה מעל הגבעה המערבית לעמדת ההמראה.
גיל פורש את ה"בגירה" הלבנה וממריא כעשר דקות אחרי. לאחר ההמראה הוא פונה ימינה לכיוון הגבעה המערבית אך מגיע נמוך בתוך הערוץ ומנסה לתפוס גובה. נחי אלון ואנוכי טסים מעל הגבעה המערבית, כאשר ביננו לבין עמדת ההמראה מפריד אותו ערוץ קטלני.
באחת הפניות של גיל, קרוב לצלע ההר, מקבלת חופתו קריסה אסימטרית, נראה שגיל מנסה לשמור כיוון, אך החופה קורסת בצידה הנגדי ומסבסבת לתוך סלע גדול בצלע ההר.
אני טס מעל מקום התאונה וצועק לעברו, גיל אתה בסדר? אין תגובה, החופה מוטלת על השיחים סביב הסלע הלבן ללא תנועה. החרדה מתגברת, נחי מדווח בקשר לחברים שבעמדת ההמראה על התאונה.
  אמנון האן שקיבל את הדיווח, רץ מייד ומנסה להגיע אל גיל המוטל בתוך סבך השיחים, הזמן אוזל ונראה כנצח, הדרך קשה וכמעט בלתי עבירה ברגל. אמנון האן מגיע אל גיל בעזרת הנחייתו של  נחי שמכוונו בקשר מהאוויר,
יוצר איתו מגע ומנסה לדבר איתו. אני שואל בקשר את אמנון האן מה קורה עם גיל? אמנון עונה לי שגיל פצוע אך עונה לשאלותיו.
אני נרגע מעט מכל הטראומה המתרחשת מול עיני, מבין שגיל נפצע, אך מקווה שיחלים ויהיה בסדר.
מבין מהקשר, שהוזמן אמבולנס של מד"א ,שהגיע לזירת הארוע, אך בשל העבירות הבלתי אפשרית לחילוץ, הוחלט להזמין מסוק של חיל האוויר.
הבנתי שהמסוק בדרך ומייד פניתי לעבר שדה הנחיתה. בגלייד אל הנחיתה אני מהרהר לעצמי וחושב, ספורט מסוכן, אני מיציתי אותו וכפי הנראה לא אשוב לרחף, אמכור את הציוד ואמצא לי תחביב אחר.
 נוחת, מקפל בזריזות את הציוד ומחפש טרמפ אל עמדת ההמראה.
דורון דנן עוצר לי ומסיע אותי אל העמדה. תוך כדי נסיעה הוא שואל אותי האם שמעתי על התאונה של גיל? אני משיב,"בוודאי, ראיתי חלק ממנה מהאוויר, דיברתי עם אמנון האן בקשר, הוא אמר לי שהוא הגיע אל גיל, דיבר איתו ונראה לו שיהיה בסדר"
דורון דנן עונה לי, "גיל איננו". אני חוטף שוק, מרגיש כמי שחרב עליו עולמו ומשתהה כלא מאמין.
 לא יתכן אני מתעקש, אמנון האן אמר לי שגיל יחלים ואין לי מה לדאוג.
מתחיל לעקל את גודל האסון, למעלה ע"י הגבעה המערבית רואה את המסוק על הקרקע ומבין שהנורא מכל אכן קרה. אין מה לעשות "גיל איננו".
מה עושים כעת? אני הגעתי לעמדה עם גיל, איך אני חוזר למרחביה בלעדיו, איך מודיעים לאישתו ולילדיו על האסון הכבד? מודיעים לעמוס שמי מק' יזרעאל (שאשתו אחות במקצועה) על המוות הטראגי של גיל ומבקשים אותו ליסוע למרחביה ולהודיע למשפחה. עמוס נוסע למשפחתו של גיל והוא הראשון להודיע את הבשורה המרה.
מגיעים למשפחתו של גיל במרחביה, אישתו וילדיו כבר יודעים על גודל האסון שפקד אותם, קשה להיסתכל בעיניים הדומעות והכאב גדול מנשוא.
ביום ראשון מתקיימת ההלוויה, המון חברים מספורט הרחיפה מגיעים לחלוק לגיל את הכבוד האחרון.
 בק' יזרעאל שם התחנך גיל בילדותו ובבגרותו, שם נטמן ברגבי האדמה אותה כה אהב.
במסע ההלוויה ההיתי בין נושאי ארונו, הרהרתי לעצמי האם המחיר הכבד כדאי?, מי יתן ולא נדע עוד תאונות.
 יהי זכרו ברוך, אזכור אותו לעד.
אמנון ליבנה.

[אמיר מליק]

הצטרפותי לספורט מצנחי הרחיפה

[attachthumb=#]
אמיר מליק ואיתי לנואל, קורס מצנחי רחיפה - יוני 2003

אחד הסרטים שריגשו אותי בתור ילד קטן היה סופרמן (ספי עכשיו יש לך מתחרה... ) הצילומים המדהימים של הטיסות שלו על נופי ארה"ב במהירות מסחררת ללא תלות בשום מכונה היה מדהים, היו לילות שלמים שחלמתי שאני מעופף כמוהו, וההרגשה היתה נשארת בי גם כשהייתי מתעורר או בכיתה, כל כך רציתי לעוף....
במקור במקור אני נתניתי, בתור ילד קטן אני זוכר שהייתי רואה את הגלשנים ממריאים מהחלק הצפוני של נתניה (מצפון למלון ארבע עונות והמיני גולף ז"ל) ותמיד זה קסם לי וריגש אותי לראות אדם באויר ללא מנוע ממש קסם.
בהמשך עברנו לקיבוץ העוגן, העיר הגדולה היתה תמיד נתניה, ויצא לי באחד מהפעמים לבקר בעמדה הישנה מצפון למלון כרמל, דיברתי עם כמה מהמרחפים, וכמובן שהשאלה הראשונה היתה מה המחיר?, לאחר שהבנתי באילו עלויות מדובר הבנתי שזה מעבר להשגתי, עם תקציב חודשי של 50 שקל מהקיבוץ (בשיא הרצינות זה היה התקציב החודשי שיכולנו למשוך בקיבוץ) החלום נשאר בגדר חלום.
בצבא רציתי להצטרף לצנחנים אבל בסופו של דבר צורפתי להנדסה קרבית (אני לא מצטער היום) וגם כאן חלום הטיסה נלקח ממני
לאחר הצבא עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לנתניה, יצא לי לבקר בעמדה עוד פעם אחת, ואני וחבר שלי מהקיבוץ רצינו לקנות מצנח ולהתחלק בו, אבל גם רעיון זה נגנז (אותו חבר עשה קורס דרגה 1 אצל ארנון הר לב אבל לא סיפר לי, רק לפני כמה שנים העיז לספר לי)
אני עבדתי איזו תקופה בפ'ק גנרטורים מה שגרם לי לסוע כמעט לכל חור בארץ, יום אחד (ואני זוכר את זה צלול כאילו זה קרה אתמול) ירדתי מרמת הגולן דרך יהודיה והחלטתי לסוע מהצד המזרחי של הכנרת, כשהתקדמתי לעבר שדה הנחיתה של מבוא חמה ראיתי את המצנחים גולשים לאיטם במורדות, ונזכרתי שוב בחלום, אותו יום דיברתי עם ענת שאני רוצה לעשות קורס מצנחי רחיפה, אבל גם אז חלום זה נגנז, כמה שבועות לאחר מכן התקבלתי לאפלייד מטאריאלס ומצאתי את עצמי מבלה שנתיים על חשבון הברון בחו"ל וגם שם שני ביתי הגדולה נולדה.
חזרנו לארץ, עברנו לקריית גת וגרנו שם, והחלום נשכח שוב, עד ליום אחד מיוחד אשר היה יום פעילות לעובדי אפלייד מטאריאלס בחוף ניצנים, ומי היה שם?, ניחשתם נכון, דויד פרנק עם הטנדם והמנוע, הוא הטיס את הילדים של חברים לעבודה, בשביל הכיף כמובן, הוא כל פעם לקח ילד אחר ועלה איתו לאויר, מבצע ווינגים, ונוחת בקלילות רבה, אוי אני נישברתי באותו יום....
מאיה נולדה כשבוע לאחר מכן, ואנחנו החלטנו שהגיע הזמן לעזוב את קרית גת, אבל לא שכחתי את דויד פרנק, ואני הייתי זקוק לשינוי בדחיפות.
חזרתי לעבודה וחיפשתי את דויד, הוא עבד משמרות ופגשתי אותו לבסוף, התחלתי לחקור אותו לגבי מצנחי רחיפה, איך לומדים, מתי, היכן, מנוע, מחיר (כבר לא היווה בלם) , המלצות, סיפורים, ואני זוכר עד היום את השיחות הללו, דודי השיג לי את מספרי הטלפון של שמיים ועגור, בחרתי בשמיים (אקראית) וכבר קבעתי עם איתי לנואל להפגש באודים לתאוריה.

[attachthumb=#]
בד"ח לפני טיסה, איתי מוודא שהכל קשורה - זו לא טעות כתיב

הגעתי למחסן של איתי באודים, וכל הדרך לא האמנתי שאני עושה את זה, גם כשיצאתי מהאוטו לצריף לא האמנתי שאני עושה את זה, וגם כשאילן ארז עבר איתי על התאוריה לא האמנתי, הייתי בתוך חלום שעומד להתגשם וישבתי מהצד וראיתי איך הוא קורם עור וגידים,
לאחר התאוריה בשעות הצהריים מצאתי את עצמי עם אילן ארז (היה לו סובארו טנדר) בקצה צוק מנדרין עם מיצנח בול, אילן הראה לי איך מניפים, וכמה זה קל להחזיק את המצנח מעל לראש (חוכמה גדולה) נרתמתי כולי רועד למצנח, שאלתי את אילן אם אני אצא עכשיו לאויר, "לא מה פתאום" הוא ענה, רק לא ידעתי אם זו עוד אחת מהתשובות המתחכמות שלו, הנפתי, והמצנח עלה יפה מעל לראש בעזרתו של אילן, התחלתי ללכת, ואילן משך לי את הברקסים, הלכתי שוב אחורה הכנו את המצנח, הנפתי לבד והוא התחיל לצעוק לי לרוץ, רצתי, הגעתי לקצה הצוק והוא לא אמר לי להפסיק, המשכתי, ופתאום שמתי לב שאין לי אדמה מתחת לרגליים, זה היה מדהים, שמעתי את אילן עם המגאפון אומר לי "משוך קצת ימינה, ועכשיו בצע פלייר", עשיתי מה שאמר לי ונחתתי נחיתה רכה בחוף הים, קשה להסביר את ההרגשה על הפנים שלי אבל החיוך שלי היה מאוזן לאוזן, אספתי את המצנח כפטריה ורצתי (ממש רצתי) אל אילן, טיפסתי במעלה הצוק, זה לא היה קל אבל עשיתי את זה מהר, הייתי צריך להמריא שוב, אותו יום ביצעתי 4 טיסות

[attachthumb=#]
המצנח לא עולה ישר - קורס מצנחי רחיפה יוני 2003

שבוע לאחר מכן סיימתי את טיסות הבסיס והתקשרתי למענה הקולי של שמיים כדי לדעת אם מתבצעת טיסות בגובה בסוף השבוע, לצערי אותו שבוע מזג האויר לא אפשר זאת ואני נשארתי כסהרורי עוד שבוע שלם, דיברתי בעבודה עם דויד, שמעתי עוד סיפורים וכבר הייתי מוכן לחוויה הגדולה מכולם, טיסה בגובה.

[attachthumb=#]
איזה בעסה, שוב פעם לא הלך לי

יום שישי הגיע, המענה הקולי דיווח שנפגשים בצמח, הייתי שם ראשון לפני כולם, לאחר כ 15 דקות הופיעו אילן ארז, איתי, וטקסרמן (טקס) כמובן עם המיציבישי (מיצי) לאחר תדריך באוהל בשדה הנחיתה הצטופפנו במיצי עם עוד כ 12 חניכי שמיים, חלקם שוכבים על המצנחים בתא המטען, עלינו לעמדת ההמראה, ואיזה מראה נשקף לעיני, הייתי בפעם הראשונה בעמדה, הגובה, הנוף, הכנרת הפרוסה מתחתי, וחם, וריח של שדות, קיץ מרחבים וחופש הכל התערבב ביחד ואני כבר רציתי להיות באויר.
התארגנתי, ביקשתי מאילן ארז שיראה לי איך מחברים את המצנח לריתמה, הוא עזר לי גם להרתם, ראשונים יצאו החניכים הותיקים יותר, הרעש של חיתוך הרוח במצנח לאחר ההנפה בשקט של מבוא חמה בבוקר כאשר עדיין אין רוח עדיין מדהים אותי כל פעם מחדש,
החניכים הראשונים הראו לנו איך נוחתים והבנו את הפרוצדורה, אני היתי מוכן ומזומן לצאת לאויר.
הנפתי והמצנח עלה לי ימינה מדי תקנתי אבל לא מספיק חזק, ואיתי משך לי את הברקס, "תסתדר מהר כי הרוח מתחזקת" ומיהרתי לעמוד שוב עם המצנח בצורת בננה, עוד הנפה, והפעם זה עלה טוב, אבל איתי שוב משך לי בברקס, הוא טען שהמצנח עבר אותי, שוב הסתדרתי, ושוב הנפתי כבר כמעט ללא כוחות, איתי משך לי במיתרי ה A ועזר ליצב את המצנח (הרוח התגברה) והנה בלי לעשות כלום הייתי באוויר
הסתכלתי לכיוון הרגליים שלי ו"אמאל'ה" לא ראיתי את האדמה, איזה פחד!, המצנח היתלתל באויר, וגרם לי בחילה, רציתי לרדת רציתי לפרוש, לא רציתי להיות שם בכלל, איזו טעות, אני רוצה לרדת, המצנח המשיך להטלטל, ואני באמוק בילתי מוסבר תופס בויליינים כנקודת אחיזה במציאות, ככל שהתרחקתי מההר המרחק לאדמה רק הלך וגדל והטילטולים נמשכו, אני רוצה לרדת!
לאחר עוד כמה דקות טיסה ככל שהתקדמתי לשדה הנחיתה כך הטיסה נעשתה רגועה יותר ללא טילטולים, אויר חם וכיפי נשב בפני, תחושת החום והמחנק של הכנרת, הריח של הימה הענקית הזאת, והנה אני מנהג את המצנח לפי הוראותיו של אילן ארז, ונחיתה עם ריצה קצרה, הנה נגעתי שוב באדמה.

[attachthumb=#]
עוד רגע ואני נוגע באדמה - קורס מצנחי רחיפה, יוני 2003

אני מסתכל למעלה ומתקשה להאמין שלפני כמה דקות הייתי שם, בקצה הצוק, ועברתי את כל הדרך הזאת באויר, מתישב נרגש אני חושב על מה שעברתי, אבל התחושה הנוראית בתחילת הטיסה עדיין לא מרפה, לנסות ולהמריא שוב? אבל תנאי מזג האויר התחזקו מוקדם, ושיחררו אותנו לאחר טיסה אחת בלבד
אני חוזר הביתה בתחושות מוערבות, סוף הטיסה היה כיף אבל ההתחלה שלה היה סיוט, מה לעשות?, לוותר? אני מתיעץ עם ענת שאומרת שמימלא שילמתי אז שווה לנסות שוב, אם זה שוב יהיה סבל אז פשוט לוותר

[attachthumb=#]
כמו ברווז שמנסה להמריא, קורס מצנחי רחיפה יוני 2003

שבוע לאחר מכן אני מגיע שוב למבוא חמה, שוב הריטואל הרגיל של התידרוך, הצפיפות במיצי, ההכנות והבד"ח לפני, ההנפה, ההמראה, ושוב אני באוויר, אבל אוויר מרגרינה כבר מההתחלה, אני לאט לאט עוזב את הויליינז, מרים את הראש ומסתכל סביב, ההרים, הכנרת, סוכת הנחיתה, הברושים, הפרות, טבריה, אני רואה את הכל, אני גולש לאיטי, ללא חיכוך, מחליק מטה מטה ונוחת כ40 מטר לפני הסוכה, אוי זה היה מדהים, אני חייב לנסות שוב, כדי להיות בטוח, ואני מקפל בזריזות ועלה שוב למעלה במהירות, יוצא שוב, אבל הפעם עם עניים פקוחות לרווחה, איזה תענוג...... אני באוויר..... המצנח שורק מעלי, ואני מנווט את דרכי לעבר הסוכה, נחיתה רכה, ואני מכור, ממש מכור, הכי מכור שבעולם
עוד באותו יום קניתי את המצנח הראשון שלי (קומפקט) ידעתי שאני סגור על זה כמו שידעתי באותו יום כשראיתי את ענת בפעם הראשונה....

[attachthumb=#]
כבר שניה שאני באוויר, איזה כיף, קורס מצנחי רחיפה יוני 2003

[kobliner]

את הבית שלי , ראיתי לראשונה ממבט ציפור.
אותו יום יצאתי מהכמון , אחרי כ 20 דקות מגיע הסייקל המיוחל אני בגובה 1000 מטר.
הכמון מתכווץ ואני עם גבי אל הרוח יוצא לכיוון כרמיאל. שלוש טרמיקות מעל העמק ואני עדין בגובה 950 מטר מגיע למצוקים  דרמית לחרשים.
אני מחליט להמשיך לאורך הרכס ומגיע מעל הישוב "הר חלוץ" זו הפעם הראשונה שאני שם לב לישוב זהץ
אני מסנן קללה מבין שפתי "המנוולים האלה בחרו מקום, מה זה יפה?"
עוד סיבוב ועוד אחד ואני מתמקד על בית פינתי, כזה עם תצפית על כל העולם.
אני מסמן מלמעלה את הבית הזה, ( אני חייב לראות אותו !!!!) , זה נראה בית ששווה לעבוד בשבילו.  עוד סיבוב ואני ממשיך בטיסה ונוחת ליד מג'ד אל כרום.
אחר כך בדירתי הקטנה הפנטזיות משחקות בי אז אני מחליט לסוע ולראות.
אחרי כשבוע אני מגיע לישוב, אכן פנינת נוף. מגיע לבית ולא מתאכזב.
אז מחליט לשאול ומתברר שהבית למכירה.
מכאן כבר אין לי ברירה אל להמשיך בתהליך של הקניייה.

[kobliner]

ביום הזה היתה  בתבור תחרות על שם "מני" (טיס שלנו שנהרג בטיסה בארה"ב).
בעמדת ההמראה היו פרושים כ10 מצנחים ועוד כ 25 מצנחים מעוגלים  בצידי העמדה.
אפילו הגלשנים לא באו להפריע, והלכו לעמדה הישנה שלהם שני עיקולים למטה.
התנאים מתחילים להגיע וש. מתקדם לשפת העמדה ופורש מצנחו לפני כולם.
אני שארגנתי את התחרות, נגש אליו ומבקש בדחילו, לא להדחק .ש. ( שזו הפעם הראשונה בה אני רואה את פניו . עונה לי בגסות, " אני לא משתתף בתחרות, אתה לא תגיד לי מה לעשות וחוץ מזה התבור לא שלך......."
אחרי שלושה נסיונות הבחור ממריא פונה צפונה ואני חוזר לענייני התחרות.
אחרי כ 10 דקות קריאה בקשר מגלשן שנמצא באויר " מצנח התרסק בדבוריה" , אני רץ אל הרכב יחד עם זיוה שעוד לא היתה רתומה. ומיד לכפר לחפש את הבחור.
אחרי מספר סמטאות , אנחנו מוצאים את ש. חלקים , חלקים שוכב על הקרקע גונח מלא שברים.
אנחנו מפרקים את המצנח ומשכיבים אותו נוח עד בוא האמבולנס.
זיוה נסעה איתו לבית החולים ואני חזרתי למעלה , אל התחרות.
מאוחר יותר התברר לי שיום קודם היתה לש.  הטיסה הראשונה בתבור וגם בהרים טיסה טובה שהביאה לביטחון יתר, שכנראה הוביל לתאונה.
מיותר לציין שאני כבר לא טסתי אותו , כמו עוד מספר חברים שלי שאחד מכללי האצבע שלהם היה .
"לא טסים ביום של תאונה".

[גונן גל]

יום שישי, אביב בגלבוע. אני מגיע לעמדה, פותח מכשיר קשר ושומע קריאות של רוני שמואל בקשר להזעיק אמבולנס לחילוץ פצוע. בדקתי מייד עם הסובבים מה קורה ונאמר לי שש. התרסק מתחת לעמדה מעט מצפון והאמבולנס בדרך. חיכיתי לאמבולנס בעמדה ועזרתי לפראמדיקים לרדת עם הציוד עד לפצוע שהיה בהכרה וסבל מכאבים.

עזרנו כמיטב יכולתינו לקבע את הפצוע וחיכינו למסוק שהוזמן והגיע והעלה את הפצוע לבית החולים העמק.

חזרתי הבייתה עם תחושות קשות ועל פי הכלל של אבנר לא חשבתי כלל על רחיפה באותו היום. ישבתי לאכול צהריים בביתי בכפר יחזקאל ומולי חלון הצופה לכתף שאול. להפתעתי ראיתי מולי מצנחים בגבהים מדהימים מעל כתף שאול. מבט לכיוון אישתי שמבינה לליבי ואומרת לי "יאללה לך לטוס".

ברגשות מעורבים חזרתי להר והמראתי לתנאים נדירים בגלבוע שהביאו אותי לגובה של ,1,800 מטר ונחיתה ליד תל מגידו. קרוס משמעותי ראשון שלי מכתף שאול.

אחה"צ ביקרתי את ש. בבית החולים, עבורו זה היה רק תחילתו של תהליך ארוך וכואב.

ברגשות מעורבים עברתי באותו היום על הכלל ש"לא טסים ביום של תאונה"

[kobliner]

There are bold Pilots
and there are old pilots
There are no Old & Bold Pilots