פרוייקט - זן ואמנות הרחיפה במצנח

[kobliner]

זיו לא אהב לטוס רחוק,

בעצם תמיד כשטסנו ביחד, זיו היה מחפש את הכביש הקוב לנחות לידו או עדיף קיוסק.
ואני ? אני, היתי סוחב את המצנח על הגב מאמצע שדות השיכחון.
פעם אחרי שיצאנו מהר הארי, הינו שנינו גבוהיים מעל צומת עמיעד הוא היה לפחות 200 מטר מעלי. אחר כך הוא נעלם לי.
אני כהרגלי, יוצא מזרחה ואחרי כחצי שעה מוצא עצמי בין כרכום לאלמגור על גבעה שכוחת אל, מתכונן למסע ארוך אלעב הכביש הקרוב.
אני נותח ושואל אותו " איפה אתה ?" והוא עונה לי בפה מלא מהסטקיה ליד צמת עמיעד. " סחבתי מספיק בחיים שלי, עכשיו באתי להנות מהספורט הזה".

[kobliner]

זה היה באחד מימי הסתיו, המזרחית שבאה אל הכמון הולכת ומתחזקת.
יוסי אמנון ואני נרתמים מהר, לפני שיהיה חזק מדי וממריאים.
בגובה 50 מטר מעל העמדה המצנח בקושי חודר.
אני חזק על הספיד סיסטם, מתקדם כ 4 קמ"ש אל תוך הרוח ומתרחק קצת מההר.
מחוץ להר הביטחון גובר, וגם הגובה.
אני עולה עד כ 200 מטר מעל העמדה ועדין מתקשה לחדור.
עומד כמו דורס ולא זז, שוב פעם ספיד סיסטם ואני מתקדם קלות.
אז מגיע עילוי אני מסתובב שני סיבובים ואני 200 מטר מעל הישוב, עומד באויר.
לא מצליח להתקדם, אבל מתחיל לאבד גובה.
הכל לאט, יורד בערך חצי מטר בשניה, הכל לאט.
למטה הכל בתים וסבך של אלונים ואלות ואין לי משטח נחיתה.
מזהה גג שטוח מימין ומצליח להתכוונן מעליו בתנועת סרטן.
מתקרב אל הגג ונוחת נחיתה מושלמת.
למטה כמובן שימחה והילולה ואני מסביר שלא היה לי מקום אחר לנחות.

יוסי ואמנון שגם לם היו בעיות חדירה ירדו לשדה הנחיתה בשלום, ואני הרוותי את הכינוי " הנוחת על הגגות"

כמובן לולא היתי מקובע על החדירה מול הרוח היה לי זמן להמשיך מערבה עם הרוח ולנחות בטוח בשדה נחיתה.

הקיבעון הינו אחד מאבות הסכנה

[kobliner]

זה היה יום של רוחות חלשות. על כך העידו כ – 10 מצנחים פרושים על הקרקע ועוד כמה ערימות בד של מצנחים מקופלים מחכים לתורם.

סרט הכיוון, מתנופף לכל הכיוונים, כל פעם שהסרט מתנופף לכיווננו מתחילים ניתוחים רבי משמעות על הרוח האנבטית והשפעותיה. על הרוח שמתייצבת ואוטוטו תהפוך יום של ציפיה ליום של חזון. גרזון גונב המראה ומיד מגרזן למטה. חלק מהחבורה מתייאש ומפנה מקום אז אני פורש על מקום שהתפנה ומחכה לנס או למשב מערבי חזק מספיק.
פתאום מגיחה לה תרמיקה. הסרט בכיוון הנכון ואני באוויר. ליד ההר אין תנועת אויר אז עוזב את ההר מערבה לכיוון שדה הנחיתה.  באמצע הדרך טרמיקה חלשה, 8 סיבובים ועליתי כ-20 מטר עוד שישה סיבובים ואני יורד אותם בחזרה. הטרמיקה מתפוגגת ואני אל שדה הנחיתה, נוחת באפס רוח ובריצה מהירה. מיותר לציין שאחרי המראתי החליטו כולם להתקפל ולחזור הביתה.

למה אנחנו מתעקשים לראות רוחות שאינן קיימות

[kobliner]

גם תנועה בשלושה ממדים מחייבת שמירה על חוקי דרך.

כמו בכביש כך גם בשמים אנחנו לא לבד. ובמקום שיש שנים בדרך, יש חילוקי דעות על זכות קדימה.

מביט מלמטה בלהקת השקנאים ללמוד מהם.
השקנאים נעים כאחד , יחד,  כך גם החסידות.
רק החיים כתבו להם את חוקי הדרך, כך החיים כתבו להם את חוקי הדרך.
מביט שוב ורואה איך השקנאי העליון מחליט על כיוון הסיבוב.
איך מפנים דרך אל מחוץ למעגל הטרמיקה.
איך אחד לשני מראים את צורתה של הטרמיקה וכולם נשכרים.

ואני, אני מפחד מצפיפות, כאשר יש יותר מחמישה מצנחים איתי בטרמיקה אני בורח לי לחפש טרמיקה אחרת.

[kobliner]

נוהג ברכב, אך העיניים בפסגות הקרובות מחפשות עוד עמדת המראה.
מחפשות עוד דורסים מטרמלים בקוטרי הטרמיקה המקומית.
נוהג ברכב והמחשבות הן על הטיסה הבאה
זו שתיקח אותי לגבהים חדשים, למרחבים חדשים.
נוהג ברכב, נסמך על הקרקע , על הכביש, אך המחשבות, בשמיים.

[kobliner]

באחד הימים המראנו בבית רימון, הרוח כמובן מצפון ורוב הזמן מספיקה לטיסת רכס. אני לא מצליח לעלות יותר מ 50-70 מטר מעל הרכס אז יוצא מזרחה לאורך הרכס.
מעל מגדל קק"ל לא רחוק ממצפה נטופה אני עולה שוב כ 70 מטר מעל המגדל ובחוסר ריכוז של רגע או רגע של חוסר ריכוז אני מוצא עצמי עובר את הקו הדק הזה, ממנו לא נתן אחורה לחדור, לא ניתן אחורה לחזור. אז עם הגב לרוח מנסה לעבור במהירות האפשרית את אזור הדמדומים בו הרוטור הוא המרכיב העיקרי של הרוח. מוצא עצמי יורד במהירות עצומה אל עבר הגבעות מכוסות עצי הזית, במדרון האחורי של הרוח. שניה אחרונה עוד מספיק להסתובב מול הרוח ולרדת אל המדרון, בין העצים.

אל תחרוג ממגבלות השטח הכר את יכולות המצנח.

[kobliner]

אל תהיה מקובע בדפוסי רצונך, שים לב להתנהגות האוויר.

זה היה בבית רימון, האוויר עמד רוב הזמן, מדי פעם היו משבים חלשים. שלושה חברה יצאו על אחד המשבים והמריאו. והמשב נפסק. עוד משב הגיע ושוב יצאו שלישיה. הכנתי את המצנח שלי ואני שלישי בתור. מגיע משב שניים ממריאים קדמית אני מתחיל לרוץ והמשב נגמר. כן היה משב קצר יותר מקודמיו המצנח מעלי בלי שום לחץ ואני רץ אל המצוק וכמו בסרטים המצויירים נגמר לי המצוק ואני ממשיך לרוץ באוויר.

מיותר לציין שאחרי קפיצה זו עם שתי רגליים נקועות חזק מנפילה חופשית של כ 7 מטר, לא ריחפתי במשך שלושה חודשים.

[kobliner]

גם כיום כשאני חולף על פני מקומות מעליהם ריחפתי, הם מוכרים אחרת. מחייכים אלי כי הייתי שם אצלם מעליהם.
את החיוך הכי גדול מקבל מסלול הקרוס הראשון שלי.
זה עוד היה עם מצנח P-4 של PARATEC, מצנח שליווה אותי מהקורס. עלי תי כ300 מטר מעל הכמון ויצאתי לדרך.
כל סיבוב קטן, אני זוכר כל טרמיקה שתרמה את חלקה להישג הגדול של רחיפה מעל שדות לא מוכרים, של מסלול חדש. והנחיתה ליד צמת גילון בין עצי הזית שמאז גדלו וכבר לא מאפשרים לנחות בינהם.
כל פעם מחדש מלווה אותי הטיסה הזאת שלקחה 50 דקות ואני לקחתי אותה לתמיד.
וההרגשה הזאת של טיסה ראשונה אמיתית עדין איתי.
 

[kobliner]

לגעת בשולי הבלתי נודע , לדעת את מגבלות הידוע.
לא לשכוח את החוק הבסיסי של ניוטון
כל המצנחים שהמריאו הגיעו בסוף אל האדמה......
רוב נפגעי התאונות לא נפגעו באוויר – אלא במפגש עם הקרקע.

[נעמני דניאל]

הכי מפחיד זה  כאשר אני לא פוחד כלל.

[אילן]

כן ,כן , אני ממש מאמין לך ....

[kobliner]

הטיסות הגדולות באמת
נמדדות באירועים הקטנים, סיבוב נכון בטרמיקה השניה, קבוצת סיסים שסימנה לי את הדרך.
השלב בו נעמד המצנח מעל הראש בהמראה ואתה שולט בו.
מדפדף אחורה בטיסות העבר וזוכר רק רגעים קטנים ולא את המרחקים או הזמן.
זוכר סרפינג על ענן באולו דניז ונחיתה מושלמת ברוח חזקה ליד כפר קיש.
זוכר הנפה מושלמת דרך צד ימין של המצנח על התבור וקור מקפיא מעל אתר הסקי בוויל קולורדו.
כל אותם רגעים קטנים שמרכיבים טיסות גדולות ממשיכים ללוות אותי גם על הקרקע.

[kobliner]

אחרי כשנתים על המצנח, שכנע אותי א' שאני קל מדי וכדי לשפר ביצועים כדאי לי לקחת "בלסט", מהו ה"בלסט" ? בשפה המקצועית " משא לייצוב הספינה " ואצלנו זה נאד מים המוסף למשקלך הכללי עוד 5 או 10 ק"ג ( מכאן כבר המתמטיקה מה זה עושה למהירות המצנח ולשפת ההתקפה.) מלאת את ה"בלסט" שלי עם 10 ליטר מים, והגעתי להר הארי, להמריא היו הרבה חברה והרבה דיבורים, אני נרתם קושר אלי את ה"בלסט" על טבעות הקשירה, ומכין עצמי להמראה.
אני מניף והמצנח מפשיט עצמו ממני.......עולה מעלי חופשי ואני מגלה ששכחתי לרכוס את רצועות הרגלים ( היתי עסוק ב"בלסט" והוא גם הסתיר את רצועות הרגלים ועוד כל מני תרוצים שתרצתי לעצמי.).

מאז הבד"ח שלי על ידי מגע בכל הרצועות ואני חושב 10 פעמים לפני שאני לוקח עלי מתקן חדש.

[עופר]

אבנר,  זה קרה לך גם בתבור,  ולמיטב זיכרוני זה קרה בגלל שענית לשיחה בסלולרי בזמן שנרתמת .
והלקח היה, שאין משיחין בשעת החיבור לריתמה (כמו בסקס).

[kobliner]

תחילת החורף מביאה אותנו להר הארי, כשאני מגיע לעמדה יש כבר 5 מצנחים באויר. מכסימום 100 מטר מעל העמדה. לא נראה יום גדול, אבל תנאים סבירים ואחרי כ 15 דקות אני באויר ויחד עם כולם מנסה לתפוס גובה. הנסיונות לא ממש מצליחים, אז עוקב אחרי חבורה של שלושה שיוצאים על הרכס לכיוון מזרח. ממשיכים כמעט בגובה הרכס ומעל עין אל אסד זה המקום שאני תמיד פונה דרומה לא להתקע בהרים או במצוקי נחל עמוד, עילו קל ושלושתם ממשיכים מזרחה אל הר אמירים. הר אמירים נחשב אצלנו למקום שלא כדאי להתקרב. בשני נסיונותי הקודמים ובכל הנסיונות ששמעתי בעבר שם בא הסינק הגדול לתוך נחל עמוד.
פתאום אני רואה, "זה פלא" ושלושת המצנחים ( שכנראה לא שמעו את הסיפורים ) שומרים גובה מעל ההר אני מתקדם לעברם וכשאני מגיע אני כבר בגובה  1100 מטר. עוד סיבוב ועוד אחד והר אמירים בעל הסינקים נראה כעוד גבעה קטנה בין הגבעות שם למטה.
אני מתחיל לחתוך דרומה ( לא רוצה להיות הרבה מעל נחל עמוד ) אך האחרים ממשיכים לכיוון צפת , לא מקובעים לתווי הקרקע, שוב אני אחריהם, וגם צפת מתכווצת לה למטה.
כשנחתנו קצת צפונית לראש פינה הבנתי ששלושת אלה לא מכירים את האזור וטסו לפי מה שהשמיים הורו להם ורק אני מקובע משנים של נסיון מתלהב שפתאום אחריהם הגעתי במסלול שעוד לא עשיתי בעבר.

טוס עם השמים והתנאים באויר ואל תהיה מקובע לתוויי השטח

[kobliner]

בוייל קולורדו ( VAIL COLORADO ) השם שלי עוד רשום ברשימת שיאי ההר.
"וייל קולורדו" הוא אחד מאתרי הסקי הגדולים בארה"ב בגובה של 3500 מטר מעל פני הים.
אותו חורף סיכמתי עם ניר שנצא לחופשת סקי לשבוע, אני סיימתי שבוע עבודה והוא היגיע לפגוש אותי והכי חשוב, הוא הביא את המצנח שלי מהארץ. ויחד שלושתנו ניר אני והמצנח שלי מגיעים לוייל בשבוע השני של מרץ, תנאי הסקי מצויינים, אבל העניים שלי בשמים.
ביום השלישי התבהרו השמיים התארגתי עם אוליבר חבר המועדון המקומי על מגלשי סקי קצרים ( של ילדים) ועולים להר לאזור ההמראה. ניר מלווה עם המצלמה. אחרי שעלינו עם מעליות הסקי, החלקנו לכיוון מצוק קטן והתארגנו להמראה.
ההמראה היתה קלה מהמצופה, והנה אני באויר מעל אתר סקי, עולה ועולה והאנשים למטה, כמו נמלים קטנות נעים במסלולי הגלישה ונהיים קטנים יותר ויותר.
מגיע לגובה של 4100 והקור מתחיל להציק. למרות חליפת הסקי הכפפות הכפולות ומשקפי הסקי. קור חודר. המקומיים מוותרים ויורדים למטה למגרש הגולף של העיירה. ואני שם לב שאני לבד בשמיים, בלי בעיה לשמור על גובה. מטייל מעל ההר וכך עוברת לה השעה הראשונה. עוברת עוד שעה ומצטרפים אלי זוג מצנחים, אנחנו מסתובבים יחד והם מאבדים גובה ושוב אני לבד וכל כך קר, מעל ההר כל כך קר. מלווה בעיני את שיירות הגולשים על ההר וחושב על התנור במלון.
שעה שלישית ואני מזהה את המצנח של אוליבר המרחף מהמועדון המקומי ממריא שוב ושוב יחד עולים אל אזור 4000 המטר, הקור צורב והאצבעות כבר מזמן לא חשות רק כואבות אני מתחיל לרעוד לקלל את עצמי, ולעזוב את ההר, נוחת אחרי קצת יותר מ 3 שעות, כולי גוש קרח קפוא נשכב על השלג להתחמם. אוליבר מגיע אלי ואומר לי שקבעתי את שיא השהייה מעל ההר. אף אחד עוד לא ריחף 3 שעות מעל ההר כולם ברחו למטה קודם בגלל הקור.

תהנה מהטיסה - אל תסבול ממנה.
 

[kobliner]

שמיים היו עם עננות פזורה אולי שמינית, הרוחות נשבו משני הכיוונים, אנחנו 10 מרחפים בעמדת ה 1900של "באבא דאג" ליד אולו דניז. כותיק מכולם ( זו היתה הנסיעה השניה שלי לטורקיה לרחיפה). אני עוזר לכולם להמריא. כל פעם שמגיע משב מערבי, יוצא אחד החברה וטס אל הכחול הזה לכיוון אולו דניז.
נשארתי אחרון גם הטנדמים כולם יצאו. מחכה למשב וממריא. המראה טובה אך במקום לצאת לכיוון הים אני מחליט לנסות לטרמל באזור ולחפש עילוי. אני רואה איך נוצר ענן קטן בדיוק מעל ההר במפגש הרוחות, מגיע מתחתיו ומתחיל בסיבובים איטיים בבסיסו, הענן עולה ואני בסבלנות עולה איתו. ככל שהענן עולה הוא גדל.
אני מחליט להיצמד לענן אך להישאר בשוליו כך לשמור לא להשאב אליו.
הגובה כבר 2500 ואני עדין מרוכז, צמוד לענן וממשיך לעלות. בגובה 2800 אני מסתכל למטה ופתאום אני רואה איך מתחתי התפתחו עננים חדשים הם עולים והם מאיימים לבלוע אותי מלמטה. ותוך דקות אני מוצא עצמי בתוך ענן.
אז תופס כיוון מערבה אל הים ( מזלי שהיה לי מצפן כי לא טסנו אז עם GPS ) מנסה ליצור קשר עם החברה שם למטה ואין תשובה. כך אני בתוך הלבן הזה לא רואה 10 מטר קדימה. ומחכה שהענן הזה ייגמר. אחרי 5 דקות ארוכות כנצח אני יוצא מהענן כדי לראות שכל הדרך למטה רצופה עננים קטנים.
רק כשהגעתי לגובה 1000 מטר מעל אולו דניז אני שומע את ש. מודאג בקשר מחפש אותי.
לא תמיד הענן שאתה עולה איתו ישאר הענן התחתי.

[kobliner]

היום הארוך ביותר -
זה היה ביום העצמאות, סאבר ואני נפגשים על הר הארי, וכשכל עם ישראל על המנגל אנחנו ממריאים.
הטרמיקות טובות ואני מתייצב על גובה של 500 מעל העמדה ויוצא לדרך. מעל עין אל אסד אני חוזר ל1500 ופנה לכיוון דרום מזרח. עובר מעל קדרים בגובה 800 מטר ומושך לכיוון חוקוק כי רוצה להגיע לחוף הכינרת.מעל חוקוק אני מרגיש שהרוח משתנה והרכיב הדרומי מתחזק והלכה לה הרחצה בכינרת. חוזר לצומת עמיעד בגובה 1100כאן ברור שהביוון הוא לצפון כך ממשיך מעל ראש פינה כשהעיניים שומרות מכיוון שדה התעופה. מכאן בגלישה מעל חצור ועד צומת מחנייים לידה אני נוחת. מקפל ועולה על הכביש לתפוס טרמפים. ואף אחד לא עוצר. כולם מלאים משפחות שלמות ומי יעמיס עליו אותי עם תרמיל המצנח הענק. סאבר הגיע לאזור צומת 7 והוא גם עם אותה בעיה, אין טרמפים ונראה שאין שום סיכוי.
אחרי שלוש שעות עוצר לי טרמפ של משפחה שחוזרת מהפיקניק מאכילים אותי משקים אותי ומורידים אותי בצומת עמיעד. שוב פעם אותו סיפור כל כלי הרכב עמוסים לעיפה כך עוברות עוד שעתיים. בנתיים סאבר שהלך חצי דרך לרכב האיסוף מודיע שהיגיע אל הרכב והוא בדרך. כך אחרי 5 וחצי שעות אני סוף סוף ברכב האיסוף ומגיע לרכב שלי על ההר אחרי שבע וחצי שעות מהן שעה וחצי באויר.

[kobliner]

באזור התעשייה ליד בית שאן היתה שריפת קוצים, אני כבר יודע שהיתה לי טיסה מצויינת כבר יותר משעה ורבע מהתבור. עם גובה של 1250 מטר והרבה טרמיקות כייפיות.
עכשיו אני צריך לבחור האם אני מתקרב לשריפה ועולה עם העשן או מחפש את הנחיתה השקטה, בצומת חמדיה.
העשן מסמן לי את כיווני הרוח, וככל עשן עולה לגבהים. אני לא עומד בפיתוי ומתקדם אל הריח הזה. אחרי כ 10 דקות הריח ממלא את האף, אני כ-650 מטר מעל השריפה והטיסה הופכת לרכיבת רודאו. אני עולה למעלה בקפיצות ובעיטות.שום דבר לא יציב רק ריח העשן, לא מסתובב בטרמיקה הזאת עכשיו כבר מחפש את הדרך לצאת משם לרחיפה השקטה והבטוחה. מעל שלוחות כ 3 וחצי ק"מ דרומית לבית שאן אני יוצא מהעשן ושמח לנחות על האדמה הרגועה הזאת.

[kobliner]

הביצים רעדו לי וכך גם לכולנו. עלינו למרומי ה"שילטהורן" ( 3000 מ') ברכבל שהעלתה אותנו מ"מיררן" לא רחוק מאינטרלקן בשויץ.
המדרון חשוף, מלא שברי אבנים. בזוית חדה כך שלא רואים את המשך המדרון. אפס רוח וקרררר.
נערכים להמראה קידמית ואני מקלל את עצמי שלא מתורגל בהמראה הכי בסיסית. למרות שזו ההמראה העיקרית בקורס כבר מזמן לא התאמנתי ועכשיו זה מפחיד.
כולם מוותרים מהר על התור להיות הראשונים לצאת ואני מפחד להגיד שאני מפחד ועוד יותר מפחד להישאר אחרון להמראה לבד. אז פורס את המצנח, נרתם ורץ באמוק קדימה אל המדרון החד והמצוק. ההמראה מצליחה ואני מוציא שאגה שמרעידה את ההר.
הנוף אחר כך מפצה על הכל.
אורי שנשאר אחרון הגיע למטה עם שני מתרים קרועים מהאבנים החדות בעמדה, כמה שמחתי שיצאתי ראשון.