תודה לתורמים!
השאלה התעוררה לי היום בתבור. משיקולים לוגיסטיים טסתי מקומית שעה וחצי. יצאתי ב11, כשחצי מהזמן מעל ההר וחצי מעל העמק ממערב, רוב הזמן בגובה 1000-1200. באיזה שהוא שלב כל מה שרציתי הוא להרגע בגובה ולהנות. ב12 כבר היו די הרבה עננים ודי פעיל. ממש לא חסרו תרמיקות וגם היה קל לבחור ולסמן אותן בין 200 מ מתחת ועד לגובה העננים. המשחק שלי הפך להיות לנסות לשמור על גובה עם מינימום מערבולות במעבר בין תרמיקות. אולי זה פחות מסתדר לחלקכם עם המרוץ לעין גב, אבל זה היה המשחק שלי היום...
לגשת לענן נגד הרוח היה פחות נעים כי זה נמשך יותר זמן כנראה, כמו שציין צחי. לגשת באלכסון במעלה הרוח הרגיש יותר כמו רמפה סלולה יפה למרכז העילוי.
ואז התחלתי לחשוב מה אם התרמיקה חזקה הרבה יותר, או הרוח חזקה או חלשה יותר (היתה באיזור ה20 באותו זמן). כאלה מן ניסויים מחשבתיים.
אני מבין שכשאתה ממוקד קרוס הלך המחשבה הוא שונה, וגם המציאות מכתיבה: אם נכנסת למשהו תתמרכז עליו, והיציאה היא כשנגמר וכנראה במורד הרוח אם זה המסלול
סבסטיאן היה נותן לך שאפו.
לי עשית חשק לטוס איתך.
סב היה אומר לך לא לרדת לפני שאתה מגיע לשלוש שעות באוויר.
אתה מתאר תירגול שאני עדיין עושה.
זהו חלק מ"העבודה השחורה" עליה צוק מדבר.
איזה יופי שאתה עושה אותה בכיף.
בספורט הקרוס, מלמד סבסטיאן, להגיע לנוחות באוויר הוא הדבר הראשון.
Feel comfortable in the air
כאשר אתה מזהה אי נוחות, תרוקן את הריאות, קח נשימה עמוקה, תישען לאחור, רגליים לסטיראפ ומבט מסביב.
אני הייתי עושה עם עצמי תחתרות של זמן באוויר ומטרים שטיפסתי...
בטיסה כזאות, מעל 1000 מטר, לבד... אפשר לתרגל הרבה דברים מעניינים.
לטוס עם עיניים סגורות, למשל.
