זר לא יבין זאת - אין משפט אחר שיכול לתאר את מה שהיה ביום שבת בארסוף .
פשוט קטסטרופה
ו-שוב- מי שלא חווה את החוויה הנוראית - לא יבין .
אנסה לתאר קמצוץ מהחוויה :
נסעתי בכביש החוף לקראת ארסוף וראיתי חופות רבות צובעות את השמים - ליבי התמלא שמחה .
כבר שהתחלתי להתקרב בדרך העפר - היה סוג של פקק תנועה
כאשר התקרבתי עוד- השביל המזרחי לעמדה היה חסום עם מכוניות , ומהשביל הזה ומערבה חופות טנדם של כל הטנדמיסטים פרוסות , כולל על השביל המערבי כך שאי אפשר היה להתקרב לעמדה .
כאשר עצרתי היות ולא הייתי יכול להתקרב הגיעה אלי סוג של בהמה - אישה של אחד הטנדמיסטים - והחלה לצרוח עלי שאסע משם ואגיע ברגל
באזור ההמראות - ערב רב של טנדמיסטים . כולם . אבל ממש כולם .. כל היפים והאמיצים על עוזריהם לדורותיהם . עשרות של טנדמיסטים . אני לא מגזים חברים .
כל החופות בשמים היו טנדם . למעלה מעשר חופות טנדם מגהצות את הרכס במקביל לעמדה , חלקם רק המריאו ומבצעות תמרון לטיסה , חלקם לקראת נחיתה ומבצעות תמרון לקראת נחיתה בתקווה שיזוזו אנשים ויפנו אופצייה לנחיתה , חלקם סתם בקרבת העמדה בשביל שהמשפחה שעל הקרקע תוכל לצלם . אנדרלמוסייה מושלמת .
בעמדה בלגאן , המראות אחד על השני , נחיתות אחד על השני , מאות קליינטים מבולבלים ובני משפחותיהם שמחפשים את הטנדמיסט ששיך לקופון שרכשו , אוהלי טנדמיסטים פרוסים בכל כוון , צעקות , לחץ , מתח ומה לא .
הס מלהזכיר אבל באחת מהנחיתות תנדמיסט פגע באורחת , העיף אותה מספר מטרים (כמו שכדור באולינג פוגע בבקבוק ) והיא פונתה ע"י רכב חרום
אבל הכי נורא - הפרצופים .
כן כן , מוזר אה ?
אף פעם לא דיברנו על פרצופים
הסתכלתי על הפרצופים של האנשים . כולם כולל כולם . לא היה חיוך אחד של חדווה
פרצופים כעוסים , פרצופים עצבניים , פרצופים נפולים , פרצופים מאוכזבים , פרצופים כבויים
אף חיוך
לחץ באויר
אפשר היה לחתוך את האווירה שהיתה שם בסכין .
מבחינתי - כסינגליסט - לא היה סיכוי קל שבקלים שאוכל להמריא שם .
נגעלתי ובא היה לי להקיא .
נסעתי כלאומת שבאתי .
באוטו עברו בראשי מחשבות
כעסתי נורא
כעסתי שמישהו גזל ממני שעתיים של שלווה שמצאתי לעצמי ביום שבת
כעסתי שמשהוא ניכס לעצמו את פיסת האלוהים הזו וגירש אותי משם
הכעס התחלף לזכרונות
נזכרתי בפעם הראשונה שהגעתי לארסוף . לא ידעתי איך להגיע , לא היה מי שיכוון , לא הכרתי אף אחד .
שאול שני כוון אותי בטלפון .
הגעתי למקום בתולי ונפלא , עם צמחייה של אביב , שמים כחולים , ים חכול , וביניהם רכס מדהים ביופיו ללא נפש חייה למעט ארבעה מרחפים נוספים . - היו אלו חבורת רוח הקודש . הגעתי ופרסתי . הם הסתכלו עלי , שאלו אותי לשמי בנימוס , שאלו אותי היכן למדתי . סיפרתי להם עם אגו מנופח ובנימה של אחד שיודע הכל כי אני בוגר עגור והוספתי בשבחי המדריך הנערץ שלי . הם הגניבו חיוך עדין האחד לשני שלא הבנתי את פשרו והמתינו להצגה היומית : "סשן הנפות" מבית המדרש של בוגר עגור .
אחרי מספר נסיונות כושלים של הנפות וגרירות פנו אלי שניים מבין החבורה הלא מוכרת ואמרו לי : ילד , לפני שאתה מגיע לפו תפוס לך פיסת דשא ותתאמן על ההנפות שלך ( אלו היו צחי ומנו )
נזכרתי בסרט ש-מליק עשה לפני שמונה שנים על חבורה קטנה ונפלאה שהגיע לארסוף בשלהי החורף /אביב . הסרט לא באיכות משהוא . לא היה אז גו-פרו . לא היה אז קונטור .
היתה נשמה . המון נשמה . היה חיוך של אושר בפרצופים
זר לא יבין זאת