שלום לכולם,
זהו תחקיר תאונה מיום שבת 29/09/2012 בתבור.
יום לפני נראה היה שלא יהיו תנאים טובים, אבל אחרי שבועיים בלי גלישה החלטתי שאני רוצה בכל זאת להגיע לתבור ולנסות להוציא משהו מהיום הזה.
ברקע, שינה בשעה מאוחרת ובבוקר אוכל שישב לי בבטן והכביד עלי.
הגענו לתבור: אני, שפע אדריאן ומיקי. באויר מתרמלים כמה מצנחים בערך בגובה העמדה (אך במרחק ממנה). אדריאן ומיקי כבר מורכבים.
שפע ואני מתחילים בהרכבה.
מזג אויר חם מאוד ולח, אובך מכסה את השמיים. רוח בעמדה 0. מדי פעם (בתדירות נמוכה) משבים קלים. כיוון המשבים דרום מערבי בד"כ.
היום נראה מגעיל ולא מבטיח, ואני אומר שאני מוכן גם לגלייד ללמטה, העיקר לטוס.
ראשון ממריא מיקי. הוא מצליח לתפוס משהו ובגובה לא רב עוזב את התבור. לאחר כחצי שעה הוא מתקשר לדווח על נחיתה בצומת טמרה. כמו כן הוא מדווח שהרוח על הקרקע בנחיתה הייתה דרום מערבית, אך מעל למנזר הוא כבר ראה את הדגל מתנופף בצפונית. הוא מזהיר אותי שאם תכנס הצפונית עלי לשים לב שלאחר המראה אהיה למעשה בלי-סייד של ההר ואסבול מהרוטור. אני מסתכל על התנאים ורואה שהרוח היא עדיין 0, ושהמשבים לא הצפינו. אני לוקח לתשומת לבי את האזהרה ומעביר את המידע גם לשפע.
באותו זמן אדריאן כבר באויר, מגהץ הלוך חזור את ההר וכל הזמן במגמת שקיעה. לאחר כ 15-20 דקות הוא נוחת בשדה הדרומי (השדה של העץ) בדרומית מובהקת.
אני מורכב ומוכן ומחליט לצאת לפני שהרוח תצפין. עומד בעמדה וממתין לאיזשהו משב שיכנס ויעזור לי לא לשקוע מייד. באין משבים מבטיחים, אני יוצא על משבון קל. לא מטפס ומתחיל מיד בשקיעה. מגמת כיוון הטיסה היא בהתרחקות מההר ומדי פעם כשהואריו מצפצף אני מנסה לתפוס משהו, אך לא מצליח לעשות יותר מ-180 לפני שאני מבין שבעצם אין שם כלום שאני יכול להסתדר איתו. בחוץ יש בעיקר סינקים רוב הדרך, והואריו מיבב בלי הפסקה. אני אפילו לא שוקל לכבות את היבבה, כיוון שהיא מזכירה לי שאני בתנאים חרא ומסמנת לי את המגמה של לטוס לכיוון כללי של שדה הנחיתה. בטיסות האחרונות בחרתי לנחות בשדה הנחיתה הצפוני מפני שהוא נעים יותר לנחיתה בימים אלו (מדוסקס בצורה רכה יותר מהדרומי). אני יוצא ומגיע מעל לכפר, מבחין שאני כבר מתחת לגובה שביל המטיילים של התבור. בסוף הבתים של הכפר, ולפני השדות בגובה 305 מעפ"י אני נכנס לתרמיקה חזקה. הואריו מצפצף (אני לא בודק את העוצמה) ואני מתחיל ב-360. תוך כדי סיבוב אני יוצא לסינק של התרמיקה ומאבד שוב גובה בטירוף. אני מסיים את ה-360 בגובה 279 ומבין שהתרמיקה הזו יותר מסוכנת לי מאשר מועילה. אני מתיישר לתוכה בכיוון השדה הצפוני וממשיך לכיוון הנחיתה. בהתיישרות עליה אני מרוויח עוד כמה מטרים, אבל זה לא משמעותי. מגמת הטיסה היא צפון-מערבית וקצב השקיעה שלי גדול. אני מבחין בחשש שאולי לא אצליח להגיע לשדה במהירות הנוכחית שלי ומושך קצת את הספיד בר בשביל להגיע למהירות של מה שאני מקווה שהוא בסט-גלייד. קצב השקיעה עדיין גבוה ואני תוהה, אולי לא אצליח להגיע לשדה. מתחתי יש שדה שצנחן נחת בו. מעליו אני מבחין שיש בו גם בזנת'"ים. אני מאוד לא רוצה לנחות בשדה הזה ומתעקש, בטיפשות, להמשיך לנסות להגיע לשדה הרישמי הצפוני. עדיין הולך ומאבד גובה, אני מבין שלצפוני אני כבר לא אגיע. מבצע פניה לכיוון צפון, בודק את מיקום הצנחן ומחליט מיד שאסור לי להסתכל עליו כי אז גם אנחת ישר עליו.
אני זוכר שאדריאן נחת בדרומית מובהקת ממש לא מזמן, ושמיקי נחת בדרום מערבית, וכך, בלי שנשאר לי זמן לבדוק את כיוון הרוח, אני סומך על נתונים לא רלוונטיים שכבר הספיקו להשתנות ומחליט לנחות בדרום מערבית גם כן. בגובה נמוך יחסית אני מבצע פנית 180 לכיוון ימין (מזרחה ואז דרומה), אבל ברגע שאני מתיישר עם הגב לרוח שהייתה צפון מערבית אני כבר לא מצליח לסיים את הפניה והרוח מקבעת לי את הגלשן עם האף לכיוון דרום מזרח. אני נסחף בגובה נמוך שלא מאפשר לי עוד פניה ומוצא את עצמי מעל למטע זיתים נמוכים (גובה העצים 1.5 - 2 מטרים). כל הזמן הזה שהוא מאוד קצר אני חושב רק על שמירת המהירות האוירית שלי. מפחד להזדקר קרוב לקרקע. רוצה לשמור כמה שיותר שליטה על הגלשן בסיטואציה המלחיצה הזו. הידיים עוברות לצלעות הצד לקראת נחיתה, אני ממשיך לשמור מהירות ומכוון את הגלשן כל הזמן שלא יהיה בנתיב התנגשות מושלם עם עץ. הגובה הולך ואוזל ואת הכניסה בזיתים אני מכוון כך שהמשולש ימצא בין שני עצי זית והכנפיים יספגו את המכה. התמרון הצליח. יצאתי בשריטות קלות בלבד, אך הגלשן ניזוק מאוד וכרגע אני דיי מקורקע עד שאשיב אותו לתקינות.
לאחר נחיתה אני משחזר את הטיסה בראש ומבין שכאשר הייתי באויר הרוח כבר הצפינה והתחזקה מאוד. בשיחה עם שפע שנשארה בעמדה היא מאשרת שאכן כך קרה.
מסקנות:
1. המסקנה הברורה והידועה היא לא לטוס ביום שאני עייף בו או לא חש בטוב.
2. לשמור על מרווחי ביטחון גדולים יותר. עם הסינקים שאכלתי כל הדרך ללמטה, הייתי צריך לא לנסות לעשות 180 על צפצופים כל כך חלשים של עילוי, לפני שאני מבטיח הגעה לשדה הנחיתה. בסופו של דבר, התמרונים האלו גרמו לכך שלא הגעתי לשדה בזמן.
3. לבחור שדה נחיתה חלופי מייד כשאני חושד שלא אוכל להגיע לשדה הרישמי, ולא לחכות עד שזה כבר ברור לחלוטין אך גם מאוחר מדי להבנת השדה והתנאים שבהם אנחת בסופו של דבר.
4. אולי הכי חשוב, ההבנה שבתבור קל יותר להכנס לפינות, וכשאין תנאים טובים הטיסה צריכה להיות מאוד מדוקיית ובריכוז מאוד גבוה. ביום של תנאים טובים יש את מרווח הביטחון שאפשר להשיג בזכות כך שמטפסים לגובה מאוד מהר, ואז יש יותר זמן לקבלת החלטות בריאה וטובה. ביום עם תנאים כל כך חלשים כשאני רואה שכולם (מצנחים וגולשים ותיקים) לא מצליחים לעשות כלום, עדיף לא לטוס. הסיכון גדול יותר ולא שווה את המחיר...
5. ההתייחסות לגובה הצמחיה כגובה הקרקע. הרבה גולשים העירו לי שהייתי צריך לעשות פלייר בגובה צמרות העצים (הנמוכים יש לזכור) ועל ידי כך להאט את הגלשן ולהוריד את עוצמת הפגיעה. אני מודה שכלל לא חשבתי על זה בזמן הקצר שבו טסתי מעל למטע, ושהדבר החשוב ביותר בעיניי היה שמירה על מהירות אוירית ושליטה על הגלשן במה שעוד נותר מהטיסה. עם כל העצב על הנזק לגלשן, אני לא בטוח שבדיעבד הייתי משנה את ההחלטה הזו גם אם הייתי חושב מראש על לעשות את הפלייר. איבוד מהירות מעל מכשולים ובקרבתם נראה לי מאוד מפחיד. חוסר שליטה על מיקום הפגיעה נראה לי מפחיד יותר מאשר האטה לפני הפגיעה. במבחן התוצאה, אני מרגיש שנזק לגלשן עדיף מאוד על פני נזק גופני שאולי היה יכול להיות אילו הייתי נוחת בטעות ממש על עץ. יכול להיות שאני טועה, ושאיבוד מהירות ופלייר ברגע הנכון היו מונעים נזק ולא מוסיפים נזק. אני לא יודע להיות חכם בדיעבד במקרה הזה. אני יודע רק את התוצאות של הבחירה שכן לקחתי.
עד כאן הסיפור שלי ומסקנותיי.
אני מזמין את כולם להשתתף בתחקור, לכתוב להעיר ולהאיר.
תודה על תשומת הלב,
טיסות בטוחות ונחיתות רכות לכולם,
יוסי.
