אחרי קיץ מלא בתקלות בריאות ותקלות אחרות, הגעתי סוף סוף היום לעמדה, כשהכל נראה מבטיח. האישה מלווה ונוהגת (מקרה נדיר - שביקשתי וקיבלתי כמתנת יום הולדת). השמיים 6 שמיניות. הילד כבר מרכיב. מצנחים ממריאים, רובם מטפסים לא רע. העמדה די ריקה. אחר"כ יצטרף גם אולג. יש לי עניין לסדר אצל חבר בקיבוץ גבע ואני מחליט לנסות להגיע אליו בטיסה. הילד ממריא ואני מיד אחריו. 10 דקות בגובה העמדה וגם הרבה פחות. האוויר הולך ומתייצב, השמים מתנקים אט אט מעננים. בגובה 600 הטרמיקות מתחילות לקבל צורה ואני מגיע עם אחת ל1000 מ'. הילד שהיה יחד איתי בגובה 600 לא מצליח למרכז אותה ונשאר באזור ה600-700 מ'. בגובה אלף, אני יוצא לכיוון גבעת המורה, כשברור לי שאם לא תגיע טרמיקה כלשהי בדרך, לא אצליח לעבור את "הגבעה הזאת". הגעתי לשיפוליה, בואך טמרה כשהאוויר כמעט עומד. גם הרוח נחלשה ונחתתי. הילד נחת בתבור ואולג הגיע ל 307 (מעל ליבנאל). יום לא גדול, כשהנחמה היחידה היא שלא היה צריך לארגן איסופים, עם כל התיסכול הכרוך בזה. הייתה עוד נחמה שבסה"כ הוצאתי טיסה, אחרי שהגלשן היה מפורק (תמיד מקנן חשש, שמא הייתה טעות בהרכבה). עכשיו הכל בסדר, הציוד עובד, מרפק הטניס עוד כואב אבל כבר מאפשר פעילות, והציפייה לעונת מעבר פורייה שוב מתעוררת. ואתם? איפה הייתם כולכם ביום שנראה עד השעה 10, כל כך טוב?
ועוד תופעה שאני לא מבין: הדור הצעיר שמעדיף את מבוא חמה. א. זה רחוק יותר לרוב האנשים. ב. אין שום יתרונות לתבור, חוץ מה-TOP LANDING ליד הרכב. בכל הדורות הקודמים, התבור היה נמל הבית וכולם טסו בו ממש מההתחלה. לדעתי, שדות הנחיתה שהתבור מציע, טובים לעין ערוך משדה הנחיתה התחתון במבוא חמה, שהוא גם משופע ודם תחום בשורת עצים שעלולה לגרום לרוטורים וגם זרוע אבנים בגודל אגרוף + , מה שהופך נחיתות גחון להקזת דם. בקיצור, אני מציע לצאת מקבעונות רגשיים ולנסות ולאמץ את התבור. שבוע טוב לכולם.
