תעופה ריתקה אותי מגיל צעיר, חלמתי להיות טייס וכשזה לא התגשם נהייתי מכונאי מסוקים, העיקר להיות ליד המכונות האלה שעפות. עד היום כשאני רואה כלי טיס ממריא זה מעורר בי התרגשות. זאת הסיבה שהגעתי לתחום הרחיפה ולא בעקבות חיפוש אחר חברים וקהילה (אלה הם תוצרי לוואי חיוביים).
טייס הוא מקצוע של תכונות, אחת מהתכונות היא היכולת לחזור על סדרה של פעולות ברצף שוב ושוב מבלי להתבלבל. תכונה נוספת, היא היכולת לשמור על שלוות רוח ברגעי לחץ ומצוקה קיצוניים ולבצע סדרה של פעולות שנלמדה מבלי להתבלבל.
לדאבוני, מקצוע הרחיפה לוקה בחוסר מקצוענות בתחום ההכשרה וההרשאה (אין רישיון רחיפה, אין חוקים) בעוד שתהליך הכשרתו של טייס בחיל האויר מלווה לכל אורכו בנקודות מבחן בהן מחליטים, אחרים, האם החניך ראוי להמשיך בהכשרתו או לא, ברחיפה, היחיד שמחליט האם הוא ראוי או לא זהו המרחף עצמו. האם אנחנו באמת מצפים שהמרחף עצמו יהיה בעל ביקורת עצמית כ"כ גבוהה ויאמר לעצמו:
" אין לי את זה ועלי לחדול מהעיסוק"?
אם נתעלם לרגע מהיכולת, המוטלת בספק, של אנשים לפעול לגבי עצמם באותה מידת שיפוטיות שהם נוהגים באחר, עדיין נשאלת השאלה האם קיימות בכלל אמות מידה לצורך קבלת החלטה כגון זו?
קחו את כמות התאונות שהייתה השנה ועכשיו דמיינו שהן קורות על מסלולי ההמראה והנחיתה של המטוסים הממונעים. תמונה מפחידה, לא?
המוות המיותר של דני זעזע אצלי את אמות הסיפים. נפגשנו שלוש פעמים כשהייתי בשיעורי גובה וגיליתי איש משפחה, אקדמאי עם עבודה מסודרת, שקול, שאוהב לרחף. בדיוק אותה סדרת הגדרות שמתאימה לי. תשאלו, למה מיותר? כי קודם כל, הוא היה איש משפחה. הריחוף הוא הגשמת חלום אישית שאין בה הכרח, גידול הילדים הוא הכרח הן ברמה האישית והן ברמה הקהילתית.
קצתי בגיבובי התרוצים בהם מתמלא הפורום בכל פעם שמתרחשת תאונה: לא היה מדריך מנחית, הציוד היה למתחילים אבל מהסוג שמגיב חריף, הזהרנו אותו אבל הוא לא הקשיב (אין חוק אי אפשר לאכוף), האוויר היה פעיל מידיי לרמתו (מי קובע את הרמה ומה הם התנאים?). מדוע אני מכנה את כל אלה תירוצים? כיוון שאין אמות מידה ברורות על פיהן הם נמדדים. אני מתחבר למילותיו של זיו, יש קומץ של אנשים שיודעים מה הם עושים והשאר מגששים באפלה, אני בין האחרונים.
דני היה איש יקר ובמותו הוא ציווה לי חיים.