מצוקי דרגות, יום שישי, 11:30 בבוקר, משבים מזרחיים קלילים בעמדה, בחוץ רכיב צפוני 15 -10 קמ"ש.
חצי שעה באויר 100 – 150 מ' מעל העמדה , רוטורים בשפע, נחיתה בעמדת המראה.
סה"כ נחמד.
בהתבוננות מהצד על הממריאים הלב מתכווץ, כמעט עם כל נסיון המראה.
מצוקי דרגות הוא אתר בעייתי, הוא דורש הקפדה יתרה בהמראה, קביעת קו על חזור (מה ? כבר לא מלמדים את זה היום ?), הבנת סכנת הרוטורים האופקיים, גזירות רוח, אזורי ליי סייד, וכו'.
בזמן האגודה האתר הותר לדרגה 3 ומעלה, היינו קושרים שני סרטים בעמדה, ואחד על הגבעה מצפון, בשביל לבדוק את חוזק הרכיב הצפוני, ולהזהיר מנחיתה באזור הרוטור שמייצרת הגבעה.
או.קי. היום מותר לכל אחד להמריא ולרחף היכן שבא לו, אבל זה מחייב יותר משמעת עצמית, ולמידה של הסכנות בכל מקום.
ראיתי גם שלא מעט, קופצים לרתמה ברגע הניתוק. במצוקי זה מצב קריטי הרבה יותר מעמדות אחרות, כאשר המשב חלש ורוב העילוי שנגזר ממהירות הריצה נאבד בניתוק, והם מייד שוקעים 2, 3 מ' .
כל מי שנשאל וישאל למה הוא קופץ לרתמה, יגיד שהוא לא התכוון לכך ובכלל לא זוכר שהוא קפץ לרתמה.
הוא צודק , הוא באמת לא קפץ לרתמה הוא רק אינסטיקטיבית ברגע הניתוק, בצעד האחרון זרק את עצמו קדימה – החוצה, והשיג את החופה – וכמו בנדנדה מצא את עצמו בתוך הרתמה. – והוא בכלל לא התכוון.
צריך להקפיד לשמור על אותה תנוחת טורפדו כאשר הראש קדימה, הצוואר מתוח, והרגליים משוכות לאחור, עוד 3 שניות לאחר הניתוק, ורק אז להתישב..
אני די מניח שגם בהר הארי בשבוע שעבר אפשר היה למנוע חלק " מהקינונים " אם היו שומרים על תנוחת טורפדו, והרגליים היו נשארות בחוץ. עד שעוברים את אזורי הקינון.
יאללה גשם
