הרחיפה הראשונה שלי – שגב ברעם
מי מאיתנו לא חולם או חלם לעוף באוויר ? למתוח את הידיים לצדדים ופשוט להמריא, לרחף בינות ענני נוצה, לדלג על עננים דמויי כרובית, לעוף לצד ומעל הציפורים ? כולם, לפחות פעם אחת !
דימיון ? הזיה ? חלום ? ממש לא, מציאות ממשית כאן ועכשיו.
במשך שנים, כמו כולם, חזר וקינן בי החלום הזה חדשות לבקרים. לעיתים היה זה מעוף גבוה ומהיר כמו של סופרמן שידו מושטת קדימה וגופו מתוח לאחור, תר וטס לו במהירות הברק ומגשר ביעף על פני מרחקים דמיוניים ולעיתים היה זה מעוף קליל, איטי ונמוך שאפשר לי לדלג בינות הפרחים, העצים ובעלי החיים אשר באחו רחב הידיים שם עפתי בדמיוני. אבל, תמיד, פעם אחר פעם חזר והופיע אותו חלום אמביוולנטי של הזיה תעופתית הנאתית חריפה אל מול מציאות גשמית מתסכלת. חוסר הפרקטיות בין איברי המגושמים, הכבדים והאנושיים לבין מבנה גופם האלגנטי והאווירודינמי של בעלי פלומת הכנף החזיר אותי למציאות פעם אחר פעם באופן חד ומבחינתי גם לא פחות אכזרי.
ואז קרה דבר נפלא...
היה זה באוגוסט 1992. הייתי אז מורה ומחנך צעיר בתיכון אלון ברמה"ש ובאחד מהסיורים שלנו באזור השרון, נחשפתי לראשונה לאדם שעף !
הקורא הנבון בוודאי עוצר בשלב זה את הקריאה שלו במבט משתאה, חסר אמונה ואולי אפילו תמיהה המהולה ברחמים או לכל הפחות ממלמל לעצמו "עכשיו עברנו ממציאות לדמיונו הקודח של הכותב" – אבל, הן צדקי שאכן זה מה שקרה.
מעל רכס הכורכר שהבהיק בלובנו, בלטה ונמתחה קשת צבעונית דמויית חצי סהר, אשר ממנה נמתחו למטה קבוצת מיתרים דקים לידי אגודה אחת שבסופה, במעין מושב ישב לו בן אדם שניהג בקלילות זוג מיתרים, אחד בכל יד ובאמצעותם תמרן וניהל את המופע האווירובטי המדהים שנפרש לעיני. לאורך הרכס שייט לו המצנח, עלה וירד קלות, טיפס והמריא, שינה כיוון ומהירות במעין ריקוד קסום אלגנטי ומרהיב.
תוך פחות משבוע , יחד עם אישתי ואחי התייצבנו במשרדי אותו ביה"ס למצנחי רחיפה והתחלנו להתוודע לענף הרחיפה אשר לגבי דידי היה עד כה מנת חלקם של בעלי כנף בלבד. התיאוריה היתה קלה ופשוטה, המדריכים היו מעודדים ונחמדים אבל גולת הכותרת היתה ההתנסות הראשונה.
כל אחד מאיתנו קיבל את הקסדה ורכס את האבזם שלה תחת צווארו. הניח את רצועות הרתמה (המושב עליו יושב המרחף), על כתפיו והקפיד לרכוס את האבזמים של הרגליים והחזה כך שהרתמה הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממלבושינו. לאחר מכן, כל אחד בתורו נשא את המצנח שלו לעבר המדריך שעמד בקצה הצוק, עקב אחר פעולות החיבור והרתימה של המצנח לרתמה על מנת שיוכל לעשות זאת לאחר מכן באופן עצמאי. בעזרת המדריך פרשנו את המצנח רב הצבעים השמחים, העולזים : אדום, ירוק, כחול, צהוב ורוד ועוד על פני האדמה. פרשנו אותו כך שחלקו העליון פרוש על האדמה וחלקו התחתון פונה אל השמיים. התרנו, סידרנו והנחנו את כל המיתרים שיצאו מחופת המצנח והתאגדו לידי שלוש קבוצות שונות טרם חיבורן לרתמה שעל גופנו בסדר הנכון, קודם כל קבוצת המיתרים שמנהגת את החלק הקדמי של המצנח. מתחתיהם את הקבוצה המחוברת למרכז המצנח ולבסוף את הקבוצה המחוברת לחלק האחורי של המצנח והקרובה ביותר אלינו.
זהו... אנחנו מוכנים להמראה. הלב פועם בחוזקה, הזיעה מתגלגלת לה בינות גביני העיניים מטה לעיניים, תחושת מליחות צורבת את עיניי – אני דומע. אני מוחה את הדמעות, זו זיעה או דמעות של שמחה והתרגשות אני תוהה ביני לבין עצמי. אוטוטו אני ממריא כמו ציפור, הלב מחיש את הלמות פעימותיו, אני מרגיש שגם ידיי האוחזות במיתרי הניהוג (ה"ברקסים"), מזיעות קלות. נכון, מדובר ביום שמש קייצי ואפילו יחסית דיי חם, אבל החיוך המרוח על פני בין שני אוזני המוסתרות בתוך הקסדה מבהיר לי עד מהרה שמקור הרטיבויות הללו קשור בתגובות ההתרגשות הרבתי שלי לקראת החוויה המדהימה שצפונה לי ולא בחום היום, ואולי זה השילוב של השניים גם יחד ?!
"מוכן" ? שואל אותי המדריך.
"נולדתי מוכן" אני משיב לו חסר סבלנות ונרגש.
"רוץ קדימה, אל תקפל מרפקים, הנף ידיים למעלה, אל תמשוך אלא אם אומר לך. ברגע שתהיה באוויר אתה ממשיך לעמוד ברתמה ולא מתיישב או קופץ – מבין ?"
"נולדתי מבין" – אני עונה לו ומתחיל לרוץ קדימה בכח תוך יישום ההוראות שלמדתי בתיאוריה וזה עתה המדריך חזר על עיקרן באוזני שוב. צעד, שניים שלושה ואני מרגיש כיצד המיתרים נמתחים מאחורי, רישרוש בד המצנח מבשר לי שהמיתרים הנמצאים אצלי ביד נמתחו והגיעו למלוא אורכם ועתה הם מעבירים את מלוא כוחי ומשקלי הנובע מהריצה לבד המצנח. המצנח עולה לו לאיטו למעלה ומגשר על הזווית של 90 המעלות בינו לביני, אני ממשיך לרוץ ולפתע אני חש שאני רץ במקום... רגלי ממשיכות לרוץ אבל אחיזתן בקרקע איננה עוד. מה זה ? אני באוויר, "אני ב א ו ו י ר" אני צועק במלוא גרוני. "י ו ה ו ו ו ו " אני שואג בגרון ניחר "אני אשכרה באוויר !!!"
לרגע, ליתר דיוק לכ-15 שניות, חשבתי שהתגברתי על כח המשיכה. 15 שניות של אוויר, של רחיפה, של קסם ענוג, של רוגע עילאי, של תחושת עילוי פנימית בלתי אנושית עמוקה וייחודית, של טיסה.
הא – הצחקתי אותך ?!
רגע, מה זה ? הקרקע מתחתיי מתקדמת לעברי במהירות, ההתרגשות מפנה את מקומה לחשש. האם אני זוכר מה לעשות ? האם אדע מתי ובאיזו מידה למשוך ב"ברקסים" על מנת להאיט את המהירות שלי ולהתחיל בריצה מחדש שתאפשר לי לגלוש ולהשתלב בטבעיות בסביבתי האנושית, הגשמית, הקרקעית ? האם אספיק לבצע את ה"פלייר" בעיתוי הנכון על מנת שלא אתקע בחול הים שמתחתי ואפול/אתנגש/אתרסק ?
עוד שניה עוד שתיים והנה אני סוחט את מהלך ה"ברקסים" באופן שמאפשר את השתלבות רגלי הרצות עם תוואי רצועת החוף החולית שמקבלת את מלוא כובד משקלי באופן איטי ואלגנטי, ממש מעשה קסמים – נחיתה.
אני עוצר, נושף אוויר והתרגשות החוצה מלוא ריאותי, נושם, מסדיר את נשימתי. מביט אחורה למעלה אל המדריך שבקצה הצוק וצועק לו ש"הכל בסדר", בעצם "מה בסדר ?! " הכל הרבה יותר מבסדר, הכל מצויין, מעולה, מדהים.
מלקט את המיתרים לכדי ערימה אחת סדורה, אוסף את המצנח ומתחיל בצעידה במעלה הדיונה לרחיפה השניה שלי.
אין מילים, אני מאושר, "אני בשמיים" - יותר נכון, הרגע הגשמתי חלום, הרגע הייתי בשמיים.
