שתי המראות היו לי היום. הראשונה, כמדומני סביב השעה אחת, דקות ספורות אחרי איתן. איתן נלחם קצת, ותוך דקות היה 400 מטר מעל העמדה. הרכס לא החזיק, אבל התרמיקות כבר עבדו יפה. עובדה.
יצאתי ומיד התברגתי, מה שהביא אותי לגובה נוח מעל הרכס. מספר סיבובים, ואני מתחיל לעשות דרכי במעלה הרוח. רכיב דרומי לוקח אותי צפונה, ואני איתו.
איפה אני ואיפה להרגיש את האוויר? איפה למדוד את הסייקלים של התרמיקות? איפה המחשבה שאם זו בועה, ואני מאבד אותה, אני למטה? כשהאגו טס, הטייס לא שם...
כשהעילוי מסתיים לי מעל העץ הגדול בצפון החממות, אני עובר למצב הצלה. השאלות לעיל באו שניה אחרי הנחיתה ומייד אחריהן מנטרה חדשה: לא מספיק ללמוד מטעויות, צריך להפנים את הלקח.
אני כותב בתקווה להחדיר לעצמי את המסר – לא לקחת סיכונים מיותרים.
אורון אוסף אותי מהשדה ואומר לי שהוא ראה את הטעות. אני אומר לו: לא מספיק ללמוד מטעויות...
בצער רב נפרדים ממני שלושת המוסקטרים. אורון, איתן ואילן נאלצים לחזור לעולם האמיתי, בדיוק כשהתנאים מתחילים.
אני נותר לבד בעמדה. השעה שתיים וחצי. אחת וחצי בזמן אמיתי. השמש עברה בקצת את אמצע השמיים, ולפי כל שקראתי, זהו זמן התרמיקות. הרוח התמערבה והתחזקה לכדי 17 – 25 קמ"ש.
דומיניק מביאה לי את הרגל ואני פורס. מחזוריות של 9 דקות בין משב חזק אחד לשני. אני יוצא במשב בינוני כ- 3 דקות לאחר משב חזק.
שלוש ורבע שעות אחרי נחתתי, לאחר הטיסה ההזויה ביותר שהייתה לי אי פעם.
הטיסה הזאת הייתה טיסת אימון מתקדם באש חיה. טסתי בימים אלימים יותר, לא זה העניין. העניין בטיסה הזאת היה הכאוטיות המוחלטת של האוויר. באוויר יש תמיד מימד כאוטי. כאוטיות מוחלטת יכול להישמע כמו חזרה על מושג, אבל תאמינו לי, המים היו רטובים מתמיד. באמת. לא היה רגע אחד בו יכולתי לתכנן את הצעד הבא. סבסטיאן חוזר אליי ואומר לי לא לנתח את האוויר, לחוש את האוויר.
בשעה הראשונה אני מתאמן על סיבובים נקיים בתרמיקות. (תודה, איתי) התרמיקות חזקות ולא הכי סלחניות. רכיב דרומי לוקח אותי שוב ושוב לכיוון הוואדיון שבין חוות הברון לגבעת עדן. את שיעור הוואדי הזה, למדתי והפנמתי. צפונה כן, מזרחה לא, ואני חוזר בסיבוב החוצה מעל החממות הצפוניות. אפשר לראות מבעוד מועד התנתקות של תרמיקות לפי הניילונים הזזים של החממות. מספר פעמים, במקום להמשיך במסלול המתוכנן חזרה לרכס, אני עוקב אחר משיכת הכנף החוצה ומתברג יפה. 140 מטר מבטיחים לי חזרה לעמדה אם אני מאבד את הבועה. ללמוד, להפנים, ליישם...
באחת הפעמים, אני חוזר לרכס מעל העיקול הקעור מעל הכביש מתחת לעמדה, עובר את המלון, ובאמצע היער קצת מתחת לגובה מבטחים חוטף קריסה של כנף ימין. קריסה מאסיבית, אני משער סביב ה60 אחוז, לפי הטלטול ועוצמת הפתיחה.
עכשיו, אני כותב, ורואה את הסרט, והסרט רץ לי מהר מדי. אני מרגיש את הצורך לשים כתוביות, כי אחרת איך אני יכול להסביר תגובה בחלקיקי שניה? אז זהו, שההסבר, הניתוח, המילים, מגיעות רק אחרי. האירוע עצמו היה אילם. לא היו מילים, לא הייתה מחשבה, לא היה זמן.
טלטול
תחילת נפילה ימינה
זריקת גוף שמאלה
צמרת עץ ירוק מתקרבת
איזון עדין ימינה
טא – טאך!!! פתיחה
מבט מעלה
המשך טיסה בעילוי דרומה
מבט למטה
תחילת נשימה, פנימה
תחילת מחשבה
ירדת אדרנאלין
הוצאת אוויר והפטרת "ראבאק!!!"
בקצה היער, מעל הבית עם הגג האדום בקצה הרחוב אני נכנס לעילוי חזק, מסתובב לתוכו, עולה מהר, מתברג לליבה ונסחף איתה דרומה. כנראה שהוואריו של יובל כן בסדר, כי תוך פחות מדקה אני ב500 מטר גובה. 8 מטר לשניה. דגלי ישראל בבתים שעל הרכס רוקדים הורה, מסתכלים אחד על השני. שק הרוח מעל המלון מסתכל ישירות אליי, ענק חד עין דביל שלא מבין איך קיבל שינוי של 120 מעלות תוך פחות משלוש דקות.
גם אני לא, אבל אני מבין שזה הזמן להגדיל מרווחי בטיחות, והזדמנות להתאמן על הצמד תחושה-תגובה במימדי מיקרו טיסה.
בשיחה עם צחי קיבלתי הסבר על ההבדל בין לטוס בתנאים כאלה, לבין להמריא בתנאים כאלה.
תקציר השיחה: בתנאים כאלה לא בטיחותי להמריא.
להיות באוויר זה עניין אחר, אישי. אני, מברך על כל אפשרות להיות באוויר וללמוד להתמזג איתו.
טיסה בתנאי חוסר יציבות גדולים דורשים היערכות פיזית ומנטאלית.
לפעמים, אני חוזר לכיתה א'. אתמול תירגלתי שוב ושוב את חוק מספר אחד לטיסה ממושכת:
"Get comfortable in the air" – תביא את עצמך למצב נוח באוויר.
שמתי לב שבאוויר מחותחת יש לי נטייה להישען קדימה, כאילו זה יעביר אותי את המיכשול. הסתכלתי על הטייסים הטובים, שוכבים בתוך הגונדולות שלהם, תנועת הגוף מוגבלת להשענות לצדדים. שוב ושוב מצאתי את הראש שלי בין הוויליינס ושוב ושוב החזרתי עצמי אחורה, נשען לתנוחה נינוחה יותר, מאפשר לעצמי לקלוט טוב יותר את מרחבי האוויר. הרוגע מאפשר חיפוש אקטיבי לשינוי בתנאים, עם עין כל הזמן על האופק. אהבתי שלט בכניסה לאור יהודה: "חפש ילדים בכביש", להבדיל מהמוכר ופאסיבי יותר "זהירות, ילדים"
שלכם,
קרלוס
