מה אני אגיד לכם...
הגעתי בשמונה מהמרכז, לאחר שניתוח בוטל בדקה ה90, נדחה לשבוע הבא.
יצאתי למרפסת באיזור התשע בערב, יחד עם דומיניק.
ירח כמעט מלא מאיר את השמיים, אורו משתקף בענני הקומולוס, המשתרעים אל מעבר לים.
רומנטיקה בעיצומה, ובזווית העין, ככה פתאום, לגמרי לא מתוכנן, המבט בורח אל שק הרוח בגג, בוהק בלובן הירח, עומד כמו מתריס, מתחרה ביכולות שלי.
הוא אכן גדול יותר, ועמד יציב, כאלי הייתי אני בגיל עשרים.
if you can't beat them, join them
הוא לא משפט שמאפיין אותי, אבל, 20 קמ"ש, מערבית נקיה ושקט הליל קורא להתמזג.
חבשתי לברכיי את מגיני הרולרס של הבן שלי, את הקביים החדשים, ושמתי פעמיי אל העמדה, יחד עם דומיניק.
חברים, את אשר היה, מילים לא יתארו.
קסום.
אם הרגשתם נפש צוהלת מעליכם, היא הייתה שלי.
בספרדית אומרים: "nadie te quita lo bailado" - אף אחד לא יכול לקחת ממך ריקוד שרקדת.
רקדתי עם העננים, רקדתי עם הירח, רקדתי מעל השדות מעבר לכביש 4, רקדתי עם הכוכבים, המבצבצים בין העננים.
לרגע קט, הייתי כוכב.
שלכם באהבה,
קרלוס.
