אלעד שלי הגיע הביתה, כרגיל שק של כביסה...
תמיד הכביסה שלו בנפרד, בטמפ' גבוהה, תוספת של נוזל לכביסה "קשה", מכוונת לכביסה אינטסיבית וגם השריה...
כשאני ממיינת את הבגדים, אני תמיד מריחה את המדים שלו, אני יודעת לפי הריח כמה קשה היה לו שם באימונים, אני תמיד מצליחה להריח אותו בתוך כל ה"סירחון" הזה של הזיעה והאבק, (הגרשיים בסירחון זה מכיוון שבשבילי זה לא סירחון).
היום המהלך הפשוט הזה של שטיפת מדיו היה קשה עבורי, חשבתי "אולי אשמור לי בגד מבגדיו אצלי עם הריח שלו, שיהיה לי משהו ממנו איתי... ", התעשטתי מהר והכנסתי את הכל למכונה כדי לא להעלות שוב מחשבה זו, אני צריכה להיות חזקה ואופטימית, הוא חייל טוב, מצטיין, אם הם יכנסו לעזה או למקום אחר, ילוו אותם הכטב"מים, הם ישמרו עליהם... אסור לחשוב מחשבות לא טובות...
אבל הדמעות קלחו, פרצו את דרכן החוצה, לא שמעו בקול שצעק "מספיק לדאוג כל כך...", טוב, הרשיתי לעצמי לשחרר מעט, להרגע מהר, שאלעד לא יבחין בי כך.
הוא לא מספר לי כמעט דבר, בכוונה, אני לא משתפת אותו בתחושות שלי האלה, שלא יטריד אותו יתר על המידה, שיהיה מרוכז במה שצריך שם. אבל אנחנו קוראים הוא אותי ואני אותו, יודעים ללא מילים את החששות שלו, את הדאגות שלי.
אני רואה שוב ושוב את הצילומים, את החיילים שלנו שיורדים היישר אל חבורות חיות האדם האלה, אשר מכים אותם באכזריות ברברית נוראית, חשוב מאוד להראות את זה בכל העולם, גם אני אעזור כמה שאוכל להפיץ אותם.
אבל אני חושבת על האמא שרואה את הצילום הזה, רואה איך מכים את בנה, רואה איך משליכים אותו מהאוניה, ליבי מתכווץ יחד איתה.
זו אשליה הזויה לחשוב שלא תהיה מלחמה, בכל זאת אתפלל שבנינו כולם יחזרו הביתה תמיד בריאים ושלמים.
סיגי