שלום חברים
חזרתי מהודו, מההימלאיה ההודית, מעיירה קטנה בשם ביר.
באחד מהימים הראשונים, פתחתי את המחשב ומצאתי קובץ על "האמונה כגורם ברחיפה", עם שם משתמש של צחי, אשר נכתב על ידי יעקב גרזון. פלאי הטכנולוגיה ונסתרי היקום... אין לי מושג איך זה הגיע אליי, אבל קראתי.
קראתי, קראתי שוב, הנחתי בצד, קראתי שוב ולבסוף, כבקשת יעקב, דנתי וכתבתי.
יעקוב בוחן את נושא האמונה כגורם המשפיע על טיסתו של טייס. טוב, רע, באיזה מידה?
אני טוען שרק אמונה אשר החלה דרכה בלימוד, והמשיכה להתעקל לאורך שעות טיסה יכולה להפוך להיות לכדי "ידיעה שבלב", שהוא סוג האמונה היחיד שמותר, ואף רצוי לאפשר ברחיפה.
זה מה שאני מפתח למטה. הריחוק מהשוטף מאפשר לצלול עמוק. לחופרים בלבד.
מכתבו של יעקב בהמשך.
*
אמונה מוגדרת כהרגשת הלב. (אבן שושן)
הרגשה היא מושג רחב.
מקור ההרגשה משפיע על סוג האמונה ועל אמינותה.
רק הרגשה הנובעת ממקור נקי, נטול "אני", יכולה להביא לאמונה שתשמש ככלי.
אמינותה של האמונה ביכולתה לשקף את המציאות.
כאשר משקפת, טובה.
לא משקפת, מסוכנת.
כאשר מקור ההרגשה באינטואיציה נקייה, אמינותה של האמונה גבוהה. ברמה הגבוהה ביותר אמונה זו מתבטאת כ"ידיעה".
"הרגשת הלב" יכולה להיות מסוכנת, כפי שכותב יעקוב.
אותנו, ברחיפה, מעניינת האמונה המגיעה לכדי "ידיעת הלב".
ידיעת הלב החלה דרכה בנבחי האנליטי, התחזקה בהליכים פנימיים ולבסוף נולדת בנו כידיעה טוטאלית.
היא עשתה דרך ארוכה מאוד, עד הגיעה עד הלום.
היה עליה לפורר את הידיעה הנלמדת לפירורים שהלב יוכל להבין, שהאינטואיציה תוכל לקלוט בחושיה העדינים.
פירורים קטנים יותר ויותר עוברים את סדרת המסננים בדרכם אל הלב.
את המסננים האחרונים, אנחנו לא מסוגלים לראות או להבין.
להבנה כבר אין אחיזה.
כליה גסים מדי למטריה של הנפש (matter of the mind).
"אתה לא יכול להבין את זה, אתה לא יכול להרגיש את זה, אתה יכול רק להתעלם, אתה יכול רק להיות" (מדהים, אהה? לא שלי...)
כאן, עכשיו יכול להתרחש תהליך הלמידה של הלב, אשר לאורכו הידיעה מתחזקת.
תהליך זה מושפע מתהליכים וזרמים מקבילים, אך ברובו מעצם זמן היותך בזרם.
בשפה שלנו זה "זמן אוויר".
ידיעה אשר צמחה מזרעי התודעה במרחבי הנפש חזקה פי מונים מאחיה ואחיותיה אשר נותרו במישורי השכל.
לא כל אמונה נולדה בתהליך של העמקת ההבנה עד הופכת לידיעה.
יש "ידיעתם" של אחרים אשר עשתה דרכה לתוכנו בדרך לא דרך ונתפסת כאמונה טהורה.
יש אמונה אשר נשענת על ידיעה חלקית, אשר אנו תופסים כשלמה.
אמונות נחותות מולידות סבל. suffering
אמונה מתקיימת במרחב בזרימה מתמדת.
רק אמונה אשר חיה בשלווה, חזקה מידיעת השכל.
האישור חייב לבוא מתוכך.
לא יעזור לך לחפש אישור אצל אחרים. לפעמים זה אפילו יכול להזיק.
מכיוון שאנחנו חייבים לדעת מה אנו עושים,
ראשית כל נפסול שימוש באמונה אשר אין בה ידיעה.
היא קלה לזיהוי.
מתקיים דיאלוג ברמת מילים עם מישור השכל.
במילים הקלאסיות, "אם יש ספק, אין ספק".
אתה יודע שהגעת לאמונה בשלה כאשר כבר אין דיאלוג פנימי.
ייתכנו קולות, אך אין דיאלוג. קולות ברמה הזו נתפסים כנביחות כלב פקינז, הדים מזמן אחר.
*
מרחף טוב צבר מספיק שעות להפנים כי לשמיים פנים רבות, מעל אותו מקום באדמה.
על למנת לומר "אני מכיר את התבור" צריך שני דברים:
ראשית, מספיק שעות טיסה בתבור במצבי מזג אוויר משתנים ושנית,
לא מספיק שעות טיסה בכדי לדעת שזה לא נכון.
כאשר ענווה מספקת מצטברת, יודעים שזה לא משפט שניתן להיאמר.
לא ניתן לאמור "אני מכיר את...", מכיוון שהנהר משתנה תדיר, ניזון כל העת ממים חדשים.
בשמיים, לא צריך להיות מלומד זן על מנת להפנים אמת זו.
*
היה לי קשה להאמין, ובוודאי לקבל את דבריו של סבסטיאן, כי עליי לדעת איפה התרמיקה. לא לחשוב איפה היא, לא להאמין איפה היא, כי אם לדעת איפה היא.
באותו שלב, בשיעור השני ללימוד הרחיפה, הדבר נשמע הזוי.
חדשים מאוחר יותר, בצעתי סיבוב חד לתוך תרמיקה שידעתי כי היא שם.
בפעם הראשונה שזה קרה, עברתי מיידית למישור אחר.
המוח האנליטי סוף סוף עוזב את אחיזתו האחרונה, כאשר הוא נוכח לדעת שאנו מצליחים.
כאשר שרשרת של רגעים כאלה מתחברת, הטיסה שלי הופכת להיות רחיפה מלאה.
אני מרחף בשני מישורים, במישור הגשמי ובמישור הרוחני.
זה עובד מבלי שנדע איך זה קורה, מבלי שתהיה לנו היכולת לפרק את האירוע (ידיעת מיקומה של התרמיקה) לרסיסי המידע אשר התמזגו ויצרו ידע, או את הדינאמיקה אשר יצרה את המיזוג.
אני מצאתי שקיים איזור אשר בו טריטוריית המוח וטריטוריית הלב חופפות. אזורים אלה מתקיימים לרגעים. כאשר הוא מתקיים, אנו ב"איזור". "שון" קוראים לזה במזרח. סוף.
המראות ונחיתות בטוחות...
שלכם,
קרלוס
מכתבו של יעקב גרזון:
האמונה כגורם ברחיפה
