ההגדרות שהופיע כאן בפורום על פחד היו די כלליות. למעשה בשלב של פעילות ספורטיבית אין שום מקום לפחד. קיים מושג שנקרא פחד מכשלון, והוא לרוב מניע פחות איכותי להישגים בכלל ולהישגים ספורטיביים בפרט. עדיף הוא הרצון להצליח לעומת הפחד מכשלון. הפחד שרוב החברים המנוסים עודדו כאן רצוי שיוחלף במושג רמת עירור. אין להגיע לעמדה ברמת עירור נמוכה, הדומה לשינה או לשכרות. מצד שני רמת עירור גבוה מדי עלולה לגרום לתגובת יתר, בדומה להיתנהגות היסטרית. מיקוד קשב, רמת עירור גבוה במידה נאותה ולא מוקצנת ושליטה במיומנות באופן מיטיבי יובילו להנאה מהספורט ולא יגרמו לספורטאי לסבול או לטעות בשיקול דעת.
ניתן לאפיין את אישיות הספורטאי במספר דרכים אחת מהן היא על ציר שנע בין המוחצן למופנם. המוחצן (אקסטרוורט) מאופיין ברמת עירור נמוכה ולכן יעסוק במקצעות ספורט מאתגרים ובסביבת גירויים משתנה. לעומתו ספורטאי המאופיין כאינטרוורט יעסוק במקצוע ספורטיבי שהסביבה בה קבועה והיא מוגבלת בגירויים, לדוגמה ענפי ריצה או ההתעמלות.
נמצא שספורטאים העוסקים בתחום האתגר הם אקסטרוורטים, רוב המחקרים היו על צנחנים. כמו כן, הספורטאים המצטיינים ביותר מבין כל האסטרוורטים היו האינטרוורטים היות ואלה הספורטאים המתעלמים מהגירוים המפריעים, מתמקדים במטרה. כך הם יכולים לשלוט ברמת הקשב והרכיוז ברמות הגבוהות ביותר. ועל זה כתב המשורר מאיר אריאל:
אני לא מפחד למות
אני רק מת מפחד
כך אמר לי ד"ר התחכמות
כשישבנו יחד
אני בטוח שלנחי אלון יהיה עוד מה לתרום לדיון הזה, כי הוא לבטח המומחה בתחום הפסיכולגיה.
אריה
