"אני צריכה מלפפון חמוץ עכשיו", אמרה, ואנחנו פספסנו את הטיסה מבריסל למלגה.
סיפוקה על ידי בעלה, ואיחורו לעבודה בשדה התעופה הבינלאומי על שם בן גוריון שליד תל אביב, יצר שרשרת אירועים אשר גרמו לאיחור בהמראה ב7 דקות קריטיות. אם הטיסה לא הייתה יוצאת ב7 דקות איחור, אנחנו היינו מגיעים לדלפק הדרכונים בבריסל, לפני שני מטוסים מאפריקה השחורה, אשר שוטרי ההגירה בחנו בקפידה יתירה, במהלך דקות ארוכות. הקריאה האחרונה למטוס נשמעה בפעם השלישית כאשר לפנינו עומד איש גדול מימדים, אשר בחר בכאפייה לבנה אדומה בתור צעיף. רק אחרי תחקור מייגע הגיע תורנו. דרכון וכרטיס לטיסת המשך, חותמת, ותוך פחות מדקה אנו משתחררים כמו סוסים למירוץ מטורף. אל אף ריצת האמוק וההתנשפויות הגענו לשער העליה למטוס 4 דקות לאחר סגירתו, ולהמתנה של שלוש שעות לטיסה הבאה למלגה.
כך היה שבשעה שתיים פגשנו את מלוא עוצמתה של השמש הדרום ספרדית, המפזרת חמדתה על ארץ רבים מאבותינו, מעניקה אהבתה לזיתיהם ותפוזיהם, של האומה הקאתולית העתיקה, אשר גירשה אותנו, ואת שבטי אמריקה הדרומית עשתה לעבדים בארצם. בסוף רצחו אותם. היום רוצחים אותנו באירופה עם התפוזים שלהם. נכון, זה לא פייר.
זה גם לא פייר שאין גבולות אצליהם. מגובה 2,900 ביום הרחיפה הראשון יכולתי לראות יותר רחוק, יותר יבשה, יותר כיווני טיסה מאשר דמיינתי אפשריים. שבוע מאוחר יותר איתן ואבנר יעשו במרחבים אלה כרצונם. אבנר הגיעה לרונדה היפה, שלושים קילומטר דרום מזרחית לאלגודונלס, מחוז שם רבצנו גם שתינו, בזכרנו את ציון.
אני חושב שזו תכונה יפה שלנו, אהבתנו את ציון. מול מפלי הניאגרה נזכרים בתנור, על אגם גארדה בכנרת, וב"לוונטה", אתר ההמראה המזרחי, בגובה 980 מטר, אומרים שזה די דומה לגלבוע. שלא תבינו לא נכון, אין כמו הגלבוע. ביום שישי האחרון טסתי לסחנה, שיחקתי מעל המחצבה, וחזרתי כעבור שלוש שעות עם להקה של שקנאים. מקסים וקסום.
אלא שאם מתעקשים אפשר למצוא דברים ייחודיים אפילו באלגודונאלס שבספרד.
אם ניקח לחמניה, נחתוך אותה לאורכה, נניח אליה פרוסת גבינה הבולטת מעבר לצדדים, נכניס לתנור עד אשר תימס, נוציא, ונניח על שולחן כשציר האורך בכוון צפון מזרח לדרום מערב, אנו נמצא עצמנו מביטים על דגם של הסיארה דא ליחר (Sierra de Lijar).
לחמניה זו, בצירוף עם משטר הרוחות המקומי יוצרים תופעה ייחודית.
נתחיל בלחמניה המוקרמת, לעומת הסברינה שאנחנו מכירים. פסגתו של ההר שטוחה, נותנת לו מראה של שולחן. (בספרדית, "מסטה" (meseta), מהשורש שולחן...) התרמיקות ניתקות נמוך וממשיכות מסען מעל דופן הר דמיונית בזווית המשתנה כל יום על פי עצמת הרוח. בתוך ההר סינק מטורף. נכנסת אליו, כמו בסולמות ונחשים, אתה מוצא עצמך יוצא בשינייך מעל צלע ההר. עלית שוב, שמרת מיקומך במעלה הרוח של התרמיקה, התברגת, אתה עולה בהטייה גוברת וקצב מתגבר. אתה בסינכרון עם התרמיקה, מד הגובה עבר את האלפיים, ובשעה שהחיוך מתפשט אתה נכנס למלחמת עולם.
לקראת הצהריים, הבריזה המערבית מהאוקיינוס האטלנתי דוחפת את הבועות המתבשלות במורד הרוח. התרמיקות ממעלה הרוח פוגשות את בנות דודתן ממורד הרוח, בקצה משולש בלתי נראה מעל ההר, ויוצרות מכבסה שלעומתה זכרון היא משחק ילדים. בועות בנות 5 עד 7 מתנגשות, יוצרות ריקוד קאוטי, אשר הדרך היחידה להשתלב בו הוא לטוס כאוטי. בהתחלה זה מפחיד, בהמשך ממכר. יש לך מספיק גובה לצאת מכל מצב, כך שזו לא דאגה. ברגע שאתה מבין שאין שום דרך להבין, וברגע שאתה מפנים, שכעת כל אשר אתה יכול לעשות זה להרגיש ולהגיב, באותה שניה שאתה שם את השכל מאחור ואת הלב מלפנים, נכנסת לאיזור שלך, לארץ הקסם. הכלל הוא פשוט. נותנים לך, תיקח. מרביצים לך, תברח.
לאחר מאות מטרים בודדים, ריקוד הפלמנקו משתנה לוואלס בארמון, באולמות ענקיים, מאות מטרים של עלייה רכה כמו שמנת, העננים מעליך שנדליירים נוצצים.
בסיס ענן באותו יום היה 2,900. בטיול בין העננים אתה שואל את עצמך האם אכן כל דבר שעולה חייב לרדת. אני ממש לא ראיתי את עצמי יורד. עם חלוף השעות החומר קרא תיגר על הרוח, עד אשר גבר עליה. אני מודה. ראיתי בעיני רוחי את הקנקנים הגדולים עם "טינטו דה ווראנו" (Tinto de Verano) תערובת של יין אדום עם משקה הדרים תוסס וקוביות קרח ענקיות, יכולתי להריח את הטאפס ולשמוע את צהלת הטייסים במסעדת אל קורטיחו. כך היה שבטני עשתה יד אחת עם הגרוויטציה ונחתתי במנחת "פוניינטה" (Poniente), בצידו המערבי של ההר, הפונה אל השמש השוקעת, ומכאן שמו.
בימים אחרים המראנו ונחתנו בלוונטה, עצרנו באלגודונאלס לארוחת צהריים, ועלינו אחה"צ לפוניינטה. נחיתה בערב המוקדם במנחת 3 דקות מהבית, מקלחת, והתפנקות על ארוחות גורמה שדורון הכין עבורנו.
ארוחות הבוקר כללו קפה אמיתי ממקינטה מקורית, לחם טרי, חביתות ובימים שהמוזה נפלה על שוקי, היה מכין בלילה אותה הייתי הופך לפנקייק.
מדוע אני כותב כל כך הרבה עלך אוכל, תשאלו. באנו בשביל לטוס, נשארנו בשביל האוכל. אכלנו יותר מאשר טסנו. נותנים לך צלחת קלאמרי בצורת התבור בשלושה יורו! לא תאכל? נותנים לך יין במחיר של מים מינראליים, לא תשתה?
השכנה אומרת "בואנוס דיאס" לא תענה? תיירת אנגליה מתיישבת עליך בJJ פאב, לא תתייחס אליה? מספרים לך על עיירה בנויה אל תוך סלע ההר, לא תיסע לראות? הרוח מתחזקת והופכת צפון מערבית, לא תיסע ל"אל בוסקה"? (El Bosque) שימי ויוגי נוחתים אחרי 5 שעות תיסע, ומגיעים כעבור שעתיים, לא תסדר להם צפון מזרחית 25 קמ"ש מול האף באתר הרכס מונטיינו? (Montellano) כאשר הנשרים מבקשים יפה, לא נראה להם איפה התרמיקות? ולבסוף, אחר 19 יום מופלאים, לאחר ששמנו חיוכים על פניהם של אנשים, לא נחזור שמחי לבב לארצנו הקטנטונת? ובשנה הבאה, לא נחזור להרפתקאות חדשות?
אבל מה, שקנאים, אין שם.
