הגעתי לעמדה בזכרון ב11. יורם כבר היה שם, גבו מתמזג עם סלע בחנייה, מבטו עוקב אחר תרמיקות מצויירות על ידי להקות עולות השמיימה. הוא יודע שבקרוב ייצטרף עליהן. חיוכו מתפשט, "הנה, תראה שם!..." הוא מצביע על להקה גדולה מאוד, עינייו הכחולות מנצנצות מתחת למשקפי השמש.
ידעתי שהיום הוא היום. אמרו לי. אין בי עדיין את הכשרון לקרוא את הטבע ברמת המערכת. נשארתי לישון בזכרון, להיות רענן לקראת הטיסה.
"אתה חושב שכדאי לחכות עוד?" אני שואל.
"זה בטוח יועיל. לא ברור עם יש מספיק בכדי להחזיק"
"המשב האחרון התחיל לפני שתיים וחצי דקות, והוא מתחזק..." אני משיב באופטימיות, "אני אתחיל להתארגן"
מישה וחבר מגיעים. דקות לאחר מכן וויקטור וחברים. מדברים, מנתחים, לומדים. שילוב של חמסין עם אינוורסיה נמוכה, הוא מתכון לטיסת קרוס, אבל זה, באמת, ישאר לפעם אחרת.
18 דקות 43 שניות ממדידת המשב הראשון, אני נרתם. וויקטור אומר לי שיש עוד לפחות חצי שעה. "לי לוקח לפחות חצי עד שעה להתמזג עם האוויר..." אני אומר והוא מנפנף לי בידו את ברכתו.
אני מניף, מחזיק את הכנף מעליי, מחכה שהתרמיקה תיקח אותי. תוך פחות מדקה, אני מרגיש את הלחץ ברתמה, שני צעדים קדימה עם חזה החוצה, ואני באוויר.
הרוח מערבית עם רכיב דרומי קל. צל הענינים מראה במדויק את כיוון התרמיקות. לאחר כחצי שעה באוויר אני בגובה של כ200 מטר מעל הבית עם הגג האדום בקצה החורשה, יוצא החוצה נגד הרוח. באיזור הכרמים צפונית למשטרה מוצא את העילוי, וממשיך לטפס נגד הרוח. הואריו שלי נשאר בתל אביב, אני טס עם הבראוניגר הכחול הקטן, והוא מזמר לי עליה, עולה, עולה, עולה עוד ואני מסתובב, משלים סיבוב, ממשיך לטפס, מבט מטה, כביש הגישה הפנימי. זה לא זמן לטוס עם עיניים סגורות. אני מושך עוד לכיוון הרוח, עוד ומאבד את התרמיקה. "אל תהיה גרידי" אומר לי חוואג'. "עד עכשיו לא הייתי", אני עונה לו. חוות הברון נמוכה, צפון מזרחית ממני. אני יוצא עוד לחפש. צל ענן בגודל של קילומטר לפניי. "מיני פרונט" לוחש לי קול, ובעודי נזכר בתאוריה של הפרש טמפרטורה הנוצר במעבר הענן ושחרור תרמיקות, אני נשאב מהטיסה, ומאבד גובה. "עוד פעם אתה עם משקל עודף? את הספרים תשאיר באדמה!" בוש, אני נשען לאחור, מוסר עצמי לטבע, משחרר הכל למען אשמע אותותיה. "אתה בסינק של האפווינד" מתעקש קול לאמר. אכן הנה מגיע החתחות בכניסה. סינק מתגבר, אני מאפשר ונשאב לתוך התרמיקה. ברקסים משוחררים, ספיד סיסטם מוכן לנגיסה. אני בקצה שלה. טיפה ספיד סיסטם, ואני בפנים, משחרר ספידבר, ותוך כדי סיבוב שמאלב מתחיל להאט. קצת פנימי, טיפה חיצוני.מעל הכביש הפנימי, בקצה הדרומי של החממות, ימין מושך מול הרוח ואני פותח קצת את הסיבוב. אני טס חזרה במורד הרוח, לקראת מרכז המבנה של מבטחים, הצמוד לחוות הברון. אני ממשיך בסיבוב עדין שמאלה. מעל מבטחים, עומד להשלים את הסיבוב מול הרוח, כאשר טיפ שמאלי מתקפל. אני נשען ימינה.
החופה צוללת קדימה, מסתובבת שמאלה במהירות גדולה. משיכת ברקס ימין תוך הצלילה לא מספיקה ובמבט זריז לחופה מראה לי קיפול אסימטרי ימני חריף. הצלילה שמאלה מתגברת ויורם בקול העדין שלו אומר לי "תמשוך שני ברקסים". אני מושך. הקרקע מתקרבת אליי במהירות. אני בסיבוב אחורה, רואה את עצמי מתקרב לגג רעפים אדום, בקצה הדרום מזרחי של בית מבטחים. "עצמת הפגיעה תהיה גבוהה בגלל מהירות הסיבוב" היא המחשבה האחרונה שאני זוכר. אני סוגר עיניים, מושך ברקסים ומזקר את הכנף. בום.
אני פותח את העיניים. שני מטר בכוון צפון, קיר הבית. שלושה מטר ממני מערבה, מסלעה. שלושה מטר דרומה עץ. עשרה מטר מזרחה, אספלט, מגרש חניה. חמישה עשר מטר דרום מזרחה, קצה קו מתח גבוה. "קה לו פריו...מישהו אוהב אותי"
אני מוריד את הקסדה. מסתכל על עצמי. אין לי שריטה.
טלפון ליורם.
"אני בסדר. מאחורי הבית עם הרעפים האדומים שבדרום מתחם בית מבטחים."
יורם בדרך אליי. "אתה בזרם אדרנלין. אל תזוז. תשחזר."
אני סוגר את העיניים ורואה את גג הבית מתקרב, את הצלילה קדימה, את הקיפול תוך כדי צלילה.
"זה רק תמונות. אני לא מצליח להרכיב את הפאזל."
"תרגיע, תן לעצמך לזרום"
קולו של יורם חוזר אליי. "תמשוך את שני הברקסים"
אני רואה את עצמי מושך ושומע שוב את הקול "אין לנו מספיק גובה!"
אני ממשיך את המשיכה. "אנו נפגע, זה לא ייפתח בזמן" "אין זמן לרזרבי."
"תזקר, תזקר, תזקר!!!" אני ממשיך למשוך. "מהירות הסיבוב תגביר את עצמת הפגיעה! תזקר!"
אני ממשיך את המשיכה עד מתחת לריתמה. סוגר עיניים. בום. אני פותח עיניים, סוקר שוב את השטח. אני מסתכל מעלה. פספסתי את גג הרעפים במטר.
אני סוגר עיניים, ותמונות ממשיכות לזרום אליי.
יורם מגיע. ויחד מנתחים את הארוע.
"התייחסתי למקום הנחיתה כעל זירת רצח. לא נגעתי בכלום."
"היה לך מזל, חביבי, היה לך מזל".
הסטופר בשעון מספר לי שעברו 3 שעות ו25 דקות מאז התחלתי למדוד את המשב הראשון, 18 דקות לפני ההמראה.
סיימתי לכתוב את דו"ח הארוע.
הגיע הזמן לחזור לאוויר, לנקות את הטראומה.
תודה לכל החברים שהתקשרו לדרוש בשלומי.
