אתמול בלילה ההימורים היו גבוהים ליום מצוין היום. מועדון הג'אז התרוקן מוקדם ממרחפים. קבענו בשמונה וחצי לארוחת בוקר במטרה להיות בעמדה כבר בעשר.
טוני ואני מופתעים לגלות אחד את השני בשעה שנקבעה.
"בואנוס דיאס קרלוס"
אני קד קידה ומסלסל ביד שמאל.
"פוקארה הזויה בשעת בוקר מוקדמת," הוא אומר לי עם החיוך הגדול שלו. "הפרות האלה, פשוט מעלות לי חיוך כל פעם מחדש!" הוא שולח מבט השמיימה, מבלי לצפות לתשובה. אכן שעות ההתעוררות של העיירה התיירותית הזו לחופי האגם, מוזרים. פרות בהתמתחות בוקר באמצע הרחוב, בעלי החנויות עסוקים בנקיון הרחוב מול החנות, מטאטים את הליכלולך משטחם, איש איש ושטחו הוא. אין ציפיות מהממשל, ונקי. רוגע מוזר של שעות בוקר אופף את העיירה. מוזרות של חברה אשר תשנה פניה במהלך השעתיים שלוש הקרובות, בנסיון להתאים עצמה לצפיותיהם של האורחים שלהם. הם כנועים מול אורחיהם, שרידי חינוך האדונים האנגלים עדיין במבטם, מרגישים לעיתים אזרחים סוג ב' במדינתם שלהם.
טוני מעיף מבט לתוך המסעדה הריקה. "מועדון ארוחת הבוקר הצטמצם לנו היום..."
"אל תדאג, הצדק יראה פניו. אנחנו נטוס גבוה יותר."
הקפה מגיע ואני מוזג. טוני עוקב בעיניים מזוגגות אחר הקפה הזורם, שפתיו מזרימות מילים לתוכו. "זוכר שאתמול סבסטיאן דיבר על לאפשר לאינטואיציה לקחת..."
"ושלשום ויום לפני זה ויום לפני זה..."
הוא מרים מבטו, עיניו מתעוררות, בורקות, ננעלות בשלי. "אצלו זה פשוט. האינטואיציה שלו לקחה לפני 20 שנה. הוא התחיל לטוס בגיל 16. הוא היה חותך מבית הספר והולך לטוס." הוא לוקח לגימה ארוכה מהקפה, מוריד את הכוס, ומחייך. "הוא טס כל יום. אצלו האינטואיציה לקחה בטבעיות, בלי שישים לב. הוא לא היה צריך לעשות משהו על מנת לתת לה לקחת, היא פשוט לקחה."
אני מוריד עוד שלוק קפה, מחכה לפואנטה.
"אנחנו מתחילים לטוס סביב גיל 40, אנחנו כבר לא הספוג של גיל הנעורים והאינטואיציה שלנו נראית כמו אחותך הצולעת..."
"טוני, אתה במשבר גיל הארבעים? אתה נשמע לי מלאנכולי..."
הוא מוריד את מבטו, ידו מתנערת לצד ראשו, מועקה מחפשת מילים. ההיטול עצר אותו לרגע. עיניו קופאות בשלי, ידו מפסיקה לרעוד, ונשלחת לעברי, כף ידו כלפי מעלה, בתנועת קרטה מהירה ונעצרת קרוב למדי לגרוני. "איך אתה לא רואה?! "הוא יורה לעברי "אינטואיציה היא אישה מוכה! חרדה, חסרת בטחון עצמי... מה אתה מצפה ממנה?..." ידו השניה מצטרפת להפגנה, נעמדת לצד אחותה, "...שאחרי שנות התעללות ארוכות היא תק|******| מעוגת יומולדת ענקית, טריה ורעננה כפי שהייתה לפני עשרות שנים? מתי פעם אחרונה פעלת על פיה?! מתי פעם אחרונה לא הפעלת שיקולים "נכונים" יותר? מתי פעם אחרונה בדקת מה היא מרגישה? גם מוזנחת וגם מוכה. עכשיו אתה אמור "לאפשר לה לקחת"!? אל תצחיק אותי!!!"
"טוני, אני לא ..."
אני מסתכל בו בשקט. לבחור יש אמוציות חזקות. טראומה, כמו תשוקה, הרבה פעמים מתבטאת בעוצמה. המלצר מגיע עם קנקן קפה שני ואני מוזג לטוני.
"אז טוני, תגיד, מה אנחנו עושים עם האינטואיציה המוכה שלנו?"
"מאכילים אותה בביסים קטנים", הוא יורה את התשובה מבלי להרים את הראש מהצלחת.
"ביסים קטנים..."
"כן, ביסים שהיא יכולה לעקל."
"אתה אומר לא להלעיט אותה..."
"בדיוק, אי אפשר לעשות אסימילציה של תופעות קאוטיות ללא כר ידע תיאורטי רחב והבנה של תהליכים הלכה למעשה. יש לתרגם את הידע להבנה, ואת ההבנה לחלק ליחידות שהיא יכולה להפנים..."
"טוני, אתה, מבין את מה שאתה אומר?"
"כן," הוא נועץ בי מבט נוזף, "...אבל קודם כל, צריך לתת לה שקט, צריך לתת לה מרחב, על מנת שתוציא את הראש"
"יש לך רעיון איך לעשות את זה בפועל?", אני מחייך לעברו, גבה מורמת מעל עיניים מצטמצמות.
"חשבתי על כמה דברים. אני לא סגור לגמרי, אבל אני מרגיש שיש פה כיוון."
"שוט..."
"סבסטיאן מדבר על "לשחרר את הנפש", הוא פותח עיניים גדולות בעלות גוון מיסטי, "פרי יור מייייינד..." הוא אומר בקול סרטי אימה, אצבעותיו מעקצצות לצידי ראשו.
"כן?..." אני מחייך לקריקטורה של סבסטיאן.
"לפעמים, בשביל לשחרר את הנפש צריך לכבול את המוח."
"לכבות, נוטים להגיד..."
"הצלחת לכבות?!" שוב ידו מונפת לעברי, אם כי הפעם רחוק יותר מהגרוגורת שלי והמילים יוצאות מפה עם חיוך.
"לא..."
"אקסאקטמנטה! לכבות היא דרישה גבוהה מידי, מדרגה גבוהה מידי, ורובנו מתרסקים עליה. בשפה שלך, לכבות זה נייס טו הב, זה לא מאסט הב."
"מתרסקים?"
"מתרסקים, כן! רצים על עבר סולם, גרם מדרגות אשר אמור להוביל אותנו לטיסה חפשית ולחופש שבטיסה..."
"זה יפה לא?"
"לא כאשר אתה רץ במקום בו אתה צריך ללכת עקב בצד אגודל..."
"ומכאן ההתרסקות?"
טוני מתעלם מדבריי, ומגביר קולו באוקטבה, "...ולא כאשר הגרם הראשון במדרגה גבוה מדי"
"וההתרסקות?" אני מתעקש.
"התרסקות החלום בכניעה לבינוניות."
"אבל מה גורם להתרסקות??" אני מתחיל לאבד את הסבלנות מול המבוך של טוני.
"קיצורי דרך בעקבות חוסר המיידיות של ההצלחה".
טוני קולט את חוסר הנוחות שלי.
"קרלוס, בלי ללכת רחוק, קח את עניין שחרור הנפש. זו מדרגה גבוהה מדי עבור רובנו. אם אתה מצליח לכבות את המוח, כפי שעושים זן מאסטרס, אשריך, אם לא, תכבול אותו. זאת מדרגה שניתן לטפס עליה. לשחרר את הנפש זה תהליך ארוך..."
"ולכבול את המוח זה מטאפורה ל...?"
"כל אחד והכבלים שלו, אבל תחשוב על המוח כעל ילד קטן, שיש לו מה להגיד על כל דבר. אתה יודע מה? הוא הילד היודע הכל בן ה5 של השכנים שנתקעו בלי בייבי סיטר ביום השנה הראשון לנישואיהם..."
"אנחנו בסקנדינביה...?" אני משחיל בחשבון זריז.
"בדיוק," הוא מחייך חזרה, "ואתה הסכמת לשמור עליו. פתאום, אינטואיציה דופקת בדלת. אתה פותח ורואה את חלום חייך. אתה רוצה קצת זמן איכות, נכון?"
"תמשיך..." אני צוחק, כמעט נחנק מהטוסט שנתקע לי בגרון.
"מה אתה עושה עם הילד?"
"מעסיק אותו..."
"בדיוק! מה אתה עושה איתו?"
"לוקח אותו למטבח, מסביר לו שיש לי משימה מאוד חשובה בשבילו, פותח שקית שועית ומבקש ממנו לחלק אותם לערימות של 10."
"קרלוס! זה היה זריז! הייתי אומר אינטואיטיבי!"
"אנטוניו, איך אתה חושב שאמא שלי הצליחה לבשל כאשר אני הייתי בן 5?"
אני נשען לאחור, מסתכל על התקרה. "אני אוהב את המטאפורה – תעסיק אותו במטלה סיזיפית... חשבת על משהו?"
טוני מחייך את חיוך החתול הששייר מעליזה, ופותח את התיק שלו.
הוא מוציא מהתיק ברוב חשיבות קופסת פלסטיק קטנה שקופה ובתוכה שלוש קוביות משחק צבעונית. הוא מחזיק אותה בכף ידו השמאלית, מצביע עליה בכף יד ימין, עיניו מחייכות.
"אתה עומד לבצע קסם, אנטוניו?"
"אקסקטאמנטה. קסם הוא עניין של הסחת הדעת, ובהסחת הדעת עסקינן...
תרשה לי להציג בפניך את מוצר השנה: "מנטרל מוח מטימתי" או בקיצור מם בקוביה." (MCube)
טוני למד לטוס פה, בנפאל. אין לו עדיין 10 טיסות. המהנדס שבו בוחן הכל מכל הכיוונים, תמיד. שלשום הוא הראה לי את כל הדרכים האפשריות שבהן המיתרים יכולים להסתבך, וכך פסל את המיתוס שאם המיתרים העליונים בסדר, אז כולם בסדר. אני לא יכול שלא להמשיך לצחוק. "אז מה אתה עושה עם זה?"
"תרגילי חשבון, כמובן."
"ואז?"
"ואז המוח עסוק."
"ומה עם בטיחות?"
"רק לבד, בתוך קופסת החול."
"וקופסת החול היא.."
"קופסת החול היא מעבדה לניסויים, הוא איזור משחקים, מעל שטח מוגדר בטווח גבהים מוגדר. שם, תעשה מה שבא לך."
"וזה עזר?"
"לא יודע, עוד לא ניסיתי את זה. קח, הכנתי גם לך אחד."
***
המראתי קצת אחרי עשר, אחרי הטאנדמים. אכן, יום מדהים, שמיים כחול עמוק פוגשים את הרכסים הרחוקים, ללא שום סימן לאינוורסיה. אני מתברג בתוך תרמיקת הבית, גבולותיה מוגדרים יפה על ידי הטאנדמים. אני מסתכל על קופסת הפלסטיק הקטנה נחה על הקוקפיט, מאובטחת במיתר. מבטי נשאר שם שנייה נוספת, קולט את הקוביות. אדומה, כחולה, ירוקה.
6, 6, 5. ביחד 17. 'יופי', לוחשת לי קול האהבה, 'מספר המזל שלך!'
'תגיע קודם לאיזור הביטחון' אומר לי קול אחר.
אני מטפס ל1800 ויוצא לכוון פוקארה, מול הרוח. אף אחד לא מסתובב שם, ארגז חול מושלם. אני לוקח שני ברקסים ביד שמאל וביד ימין מנער את הקוביות. 3,5,1 זה 9. מנער שוב, 6,4,1 זה 11.הטיית גוף ימינה ומשיכת הברקסים שמאלה להפעלת ברקס ימין. שוב. 5,5,4 זה 14. 'זה בעיקר מבלבל'. 'תן לזה זמן', לוחשת לי קול האהבה.
אני חוזר לתרמיקת הבית ומטפס שוב. אני לבד. 'סטריס פריבוס' לוחש לי קול. יד שמאל על הברקסים, ואני מנסה את מזלי עם הקוביות. אני לא נינוח. 'אתה טס, אתה בנפאל' לוחשת לי קול האהבה. אני סוגר עיניים לרגע, עם נשיפת אוויר ארוכה, וכאשר אני פותח, מבטי רך, הולך לאיבוד באופק. לחץ בכנף הפנימית, ואני מוצא עצמי בהטית גוף פנימה, עיניי מזוגגות באופק. אני מנער ורואה את התוצאה. עוד הידוק ופותח במעלה הרוח, מנער ורואה את התוצאה, "עוד קצת במעלה הרוח", אני שומע את עצמי ומוותר על השענות ימינה, מנער, רואה את התוצאה ונופל החוצה מהטרמיקה. 'שיט', סיבוב שמאלה ובדרך חזרה הוא מתגרה בי. 'צריך שלשלאות חזקות יותר בשביל לכבול אותי'. שני סיבובים ואני חזרה בעניינים. 'שוב' אומר לי הקול העמוק. ירוק 5 ועוד כחול 3 כפול חבר 2 זה 16. הטייה שמאלה. 3 ועוד 4 כפול 5 זה 35. עוד הטיה שמאלה. 6 ועוד 6 כפול 5 זה שישים. משיכה ימינה מקבלת תגובת גוף ימינה. 5 ועוד 4 כפול 3 זה 27, מגביר הטיית גוף. 6 ועוד 4 כפול 4 זה 40 מגביר הטייה ומוסיף ברקס, זורק מבט מטה ומנער. 5 ועוד 3 כפול 6 זה 48. מגביר הטייה. מגביר עוד. אני נכנס לסיבוב מתון. הואריו מצפצף קבוע. אני מחזיר ברקס ימין ליד ימין וסוגר עיניים. כל עולמי צליל הואריו העולה והלחץ בידיים. השמש דרך העפעפיים הסגורים מספרת לי על כל סיבוב. מבט מסביב. אני עדיין לבד, 800 מעל העמק, סרנגקוט מרחק דקת טיסה. הנתונים נספגים, רוגע מחודש אופף אותי ואני סוגר עיניים, מתמזג חזרה עם הואריו והברקסים. 'איבדת את המרכז' אומר לי קול. 'אין מרכז' אומר הקול העמוק. 'תרגיש ותגיב.' הטייה עדינה שמאלה, יישור, עוד הטייה, והלחץ מתחיל לעבור משמאל לימין, כמו מנוע של מכונית בסטריאו, עוברת מאוזן לאוזן. הטייה ימינה, מושך עוד, עוד הטייה, הואריו מגביר קצב, עוד גוף, ליפוף ברקס, אני בפנים. מושך קצת חיצוני, וקצב העליה גובר. הגעתי לאיזון. למשך שניות ארוכות הזמן עמד מלכת. תחושה מוזרה. אני פותח את העיניים. אלפיים ומשהו, בדרך לאגם. אני ממשיך את הטראנס בעיניים פתוחות, הולכות לאיבוד באופק המסתובב מולי. האגם מנצנץ מתחתיי, השמש הזוהרת מתנפצת למיליוני רסיסים זהובים על כחול המים. רכסים ירוקים נפרשים דרומה, שורשי עץ עבות מתחברים לאדמות העמקים. צפונה, מאחורי, הרכסים ממשיכים לעלות עד לפסגות המושלגות מעליי. כעבור דקות ספורות אני ב3,200 עובר את מרכז האגם. נצנוץ חבר. "על תיכנס ל"נו פליי זון". 180 מעלות ואני בגלישה רגועה צפונה, סופג לתוכי את ההימלייה.
מולי המצפוצרה המלכותי. מתנשא לשבעת אלפים, בקו הראשון של שרשרת ההרים, הוא שומר השער לארץ הפסגות בגג העולם.
המבט חוזר על רכס סרנגקוט, שלוחותיו מתחילות מסען מעלה מתחת לפני האגם, מתעקלות מזרחה וצפונה. הרכס אוסף כוח, ומתחבר לחבריו במסעו מעלה, עד מעבר לקו העצים. ירוק הופך שחור, עטור וורידי שלג, מטפסים מקרחוני העד, מחזיקים בצפרניים בבזלת התלולה. עיניי נשארות על הפסגה. אני מחייך עליה. 'עוד ניפגש, עוד ניפגש בגובה עיניים.' מבטי יורד את משולש הגרניט השחור ופוגש את שלוחת קורשון. התחנה השניה במסע אל הפסגה. ב3200 קורשון יושב מעל האינוורסיה. קורשון היא קרחת יער, יעד לטרקרים המחפשים להימלט מההמון ולהיספג בטבע. משם זו גלישה קסומה במצנח רחיפה עד לשפת האגם. עבורי, גלישה כזו תהיה כשלון, סימן שלא הצלחתי להגיע לפסגה. 'הצלחה וכשלון אינם ערכים מוחלטים' לוחשת לי קול האהבה. 'אתה תטוס במקום בו אחרים הולכים. תשהה במקום. תספוג במהלך ימים ממה שאחרים באים להתרשם ויורדים.>> תקום בבוקר אל מדורה וקפה מהביל, צף מעל עננים המכסים את האנושות, מסביבך שלוחות ירוקות שוקעות אל תוך העננים עד האופק, ומעלייך, אהובתך הממתינה לזרמי האוויר אשר יקרבו אותך עליה. אתה לא יכול לבקש מעצמך יותר מאשר את הטוב ביותר שאתה יכול לתת. אם תרצה, ואם ניתן, אתה תגיע לפסגה, אם לא בפעם הראשונה, לאחריה. יעד לפעמים יכול להסיט. לא תכשל כל עוד תדבוק בדרכך. כישלון הוא הליכה בדרכם של אחרים, וגרוע מכך להגיע ליעדים לא שלך. תזכיר לעצמך שיעד הוא לא יותר מכוכב מנצנץ, מורה דרך בעת אובדן הדרך.'
*
אני יוצא מהטראנס, סופג את הרגע ונכנס למשימה. סימולציה של סיבוב חזרה לתרמיקה כאשר נזרקים במעלה הרוח. סיבוב תוך ריצת הכנף קדימה, תרגילו הממתין של סבסטיאן. אני מושך ברקסים עד החזה, מאט את הכנף, בעודי ממשיך קדימה ולמעלה במטוטלת, ומשחרר. בעיניים שלי, הכנף נוטה לאחור, ועם השחרור, רצה קדימה. היחסי התמידי. אני מגביר משיכה, והיא מגבירה מסעה אחורה וקדימה, אני מושך ברקסים עד המתניים, משחרר, ואני בנדנדה הגבוהה ביותר בעולם, הרוח בפנים מעוררת אותי וממקדת אותי למשיכה האחרונה. הכנף רצה קדימה וברגע ששפת ההתקפה מסיימת מסעה, נושקת לפסגות, אני מטה את הגוף חזק ימינה, מלווה במשיכת ברקס מתואמת. בין רגע אני בצלילה ימינה, ולאחר שלושת רבעי סיבוב מיישר, אל תוך התרמיקה הדמיונית. 'שוב!' הפעם, אני מגביר משיכה ונכנס לצלילה ספיראלית. הכנף נוטה יותר ויותר ימינה, עד אשר היא עומדת ואני שוכב בצנטריפוגה, כפרות בעומס שלוש אטמוספרות, מתקרב לאגם שבעה מטרים עם כל שניה שעוברת. יש טייסים שמתמכרים לג'י. לאחר מספר סיבובים אני יוצא, לכוון פוקארה. "תמיד תצא לכוון מתוכנן מראש" מזכיר לי סבסטיאן שוב ושוב. "אתה שולט בכנף, לא היא בך."
אני ממשיך לתרגל, ועם כל תרגיל מאבד עוד גובה. עם 700 מטר מעל האגם, אני חוזר לרכס לתדלק. בקו החוף, אני נכנס לתרמיקה רחבה ויפה. אני עולה בעדינות. אני לבד, סוגר את העיניים, ומתמכר לתחושה. אני בפנים, בסיבוב רחב, עולה באטיות. אני מהדק את הסיבוב וקצב העליה מתגבר. אני מהדק עוד. אל תוך התחושה האלוהית משתרבבת תחושה בבטן. אני ממשיך להדק. תחושת הבטן מקבלת קול. 'משהו לא בסדר'. אני פותח עיניים. 'תפסת את התרמיקה גבוה מעל שפת האגם'. אני מסתכל מסביב. אני לבד. 'אתה לבד!' מבט זריז סביב. אין מצנחים באוויר. 'למה אין מצנחים באוויר?' 'יצאו לקרוס?...' אני טס על עבר הרכס. עמדות ההמראה שוממות. שק הרוח מתנפנף קלות מגב ההר. 'תפסת את התרמיקה גבוה מעל שפת האגם!'. התרמיקות תמיד הולכות מהאגם אל הרכס. הרוח באה מגב ההר. "הרוח החליפה כיוון 180 מעלות" אני כבר אומר לעצמי. מסביבי השלווה מקבלת פנים של שקט לפני הסערה. מנגינת מלתעות נכנסת לי לראש. 'אתמול בלילה ירד שלג בפסגות' אני שומע את קולו של טוני. "אוי וויי!" סבתא שלי מגלגלת יידיש, תופסת פניה בידיה. 'רילקס' אומר לי הקול העמוק. 'זה הזמן לקול ולשיקול דעת.' אני משנה כיוון טיסה במקביל לאגם. 'צריך להסתלק מפה.' חוזרת אליי תמונה מלפני שבועיים. תוך שעתיים התפתחה רוח שהגיעה ל70 קמ"ש, נשפכת עלינו במורד הרכס. 'אתמול בלילה ירד שלג בפסגות...אוויר קר יורד' מבט אל עבר הרכסים המושלגים האינסופיים. זה הרבה אוויר קר. 'רוח קטאבתית'. העמדה בקצה האגם ריקה. 'אם יקרה משהו, אצטרך עזרה' אני מסתובב חזרה, טס עדיין לאורך שפת האגם, מקפל טיפים ל"אזניים גדולות", ומאבד גובה במהירות. 'הרוטור מאחורי רכס יכול להיות פי 3 מגובה הרכס'. אני מסתכל על ההרים המושלגים, 6000 מטר מעל האגם, ורואה גל נשפך מעל מהמורת 500 המטר של רכס סרנגקוט. 'הגל יכול להגיע לצידו השני של האגם'. 'אוי וויי' מצטרפת סבתא שלי בקול חרישי. 'רילקס, תטוס בשיקול דעת, תישאר מעל המים' אני עובר את מאיה דווי. חברה מקפלים. 'אין לי מספיק עומק להיכנס לנחיתה צפונה'. אני ממשיך את הטיסה מעל בית ההארחה שלי, לכיוון הטישופ, בקצה הקערה. רוח צפונית קלה. שני מצנחים נכנסים לנחיתה. "מאיפה הם באו?" אני אומר לעצמי ומסתכל סביבי. הם נוחתים במרכז שדה הנחיתה בכיוון צפון ללא בעיות. 'תתכוננן לגרוע ביותר'. אני דוחף ספיד סיסטם, שומר על קו החוף מתחתיי, מאבד גובה במהירות. חצי דקה לפני נחיתה אני מנפח את הכנף חזרה לצורתה המקורית ונכנס לגישה לנחיתה, מבצע Sים רחבים מעל שפת האגם, מתקדם צפונה למרכז עמדת הנחיתה. 'תשמור על קו החוף עד הרגע האחרון, הכי גרוע תתרטב'. 'אתה בלי רגל'. 'שיט'. 'שניות לנחיתה, צא מהריתמה' 'אם אתה נוחת במים, דבר ראשון, צא מהריתמה'. אני 30 מטר מעל הקרקע, שפת החוף ישר מתחתיי, ומחליט להיכנס פנימה לנחיתה. המבט על שק הרוח. לפתע הוא מתנפח, מסתכל ישר עליי עם העין האחת שלו. שניה אחרי זה המשב פוגע בי, מעלה אותי, ודוחף אותי אחורה. ספיד סיסטם משאיר אותי במקום, ואני יורד כמו הליקופטר. הקרקע הבוצית של שפת האגם מטר מתחתיי. בחצי השניה שנותרה, אני דוחף גוף קדימה ושולח רגל לפגוש את הקרקע הבוצית, עם כוונה להמשיך לדחוף את הכנף קדימה. "שני דילוגים ואני בדשא" אני לא מספיק להגיד לעצמי, כאשר משב, חזק עוד יותר מקודמו, לוקח אותי, בדילוג אחד ארוך אחורה, מושיב אותי בעומק של חצי מטר בתוך המים הבוציים.
'העיקר שאתה בסדר', לוחשת לי סבתא שלי.
***
חברים
אני מתלבט האם הפרק הזה לא "כבד" מדי בקטעים הפילוסופיים.
האם הוא זורם?
אשמח לתגובה. גם קצרה ברמה כן/לא.
תודה,
קרלוס
n
