מעבר לארוע שאדרי הזכיר (מרחף שנחת ברוח גב ונקע רגל) בשרשור של ארסוף, יש ארוע נוסף.
גולש אוויר שעזר לטנדמיסט להניף ביחד עם עוד 2 מעגנים (סה"כ 3 מעגנים) נפצע במרפק ונזקק לתפרים אחרי ששני המעגנים הנוספים עזבו במהלך ההמראה.
ציטוט של "נולד לעוף" מפורום הגלשנים:
יורד להרגיש את הרוח.. היא כבר מתחזקת.. אין רגע לבזבז.
בעמדה טנדמיסט נעזר בשלושה(!!!) עוגנים, גורר את שלושתם(!!!) אחורה איתו בזמן שהוא מניף ויוצא..
אני מזדרז להוריד ת'גלשן ומספיק לפתוח את הרוכסן ולהרכיב את המשולש כשמתקרב אלי המרחף (חשבתי שכבר לא ימריאו יותר) לבקש שאשמש לו בתור עוגן..
אני ממש, אבל ממש(!) לא רוצה לעזור לו בגלל כל כך הרבה סיבות (ואף סיבה היא לא מתוך רוע לב.. בחיי!).
"תשמע.. אני חייב למהר להרכיב, הרוח מתחזקת ולוקח לנו המון זמן להרכיב".. זה לא עזר.. "תגיד... זה כבר לא חזק מידי בשבילכם?".. וגם.. "אם אתה צריך עוגן, אולי לא כדאי שתמריא".. ואפילו.. "תבין, אני בחור נכה.. לא יכול לרוץ"..והוא מבטיח שלא יהיה צורך לרוץ..
בסוף נשברתי (קשה לי לא לעזור כשמבקשים ממני)..
אני ועוד בחור (כנראה חבר של הנוסעת) מחזיקים אותה. הנפה, ולמרות שהייתי מוכן לזה, אני נגרר קדימה יחד עם הבחור השני שבאיזה שהוא שלב משחרר. אנחנו נגררים עוד טיפה והמרחף מוריד את המצנח.
הוא מבקש שאפרוס לו את המצנח, ואני שוב שואל אותו אם זה לא חזק מידי..
הפעם הוא מבקש מחבר נוסף של הנוסעת המסכנה לבוא לעזור.
שלושה עוגנים, המשבים עולים, והוא מחכה למשב יורד כדי להניף.. והנה הוא מניף...
איך שהתחלנו להיגרר אחורה, שני העוזרים הנוספים עוזבים (איך זה שמי שלא מתעסק בספורט כזה, לא מבין שאין כזה דבר- "פוס, לא משחקים".. אם אתה עוזר, אנשים סומכים עליך).. אני ממשיך להחזיק ונתלש מהקרקע כמו נוצה. גופי אופקי לגמרי, מקביל לקרקע (כאן כבר ידעתי שזה לא יגמר טוב), ועף כשלושה מטר אחורה עם הרוח... נוחת על בטני (ואני בלי חולצה כי חם) ועל מרפק ימין, וממשיך להחזיק.. כך נגרר עוד כשלושה או ארבעה מטרים, וזה מרגיש לא טוב בכלל. מרגיש שהאדמה ממש קורעת אותי..
פתאום הכל נעצר..
נעמד מהר כדי לעשות בקרת נזקים, ולהפתעתי אני רואה שהמרחף נראה מרוצה והמצנח למעלה מאוזן.. מביט בנוסעת. היא ממש חסרת אונים, שוכבת על גבה לא מבינה מה קורה ומושיטה לי את ידה לעזרה.. מושיט לה יד ומקים אותה, והיא כבר באוויר..
אנחנו ממש מאחורה בעמדה (קרוב לגבעת העפר) והמרחף עם הנוסעת שלו כבר באוויר וצועק לי "דחוף אותי.. דחוף אותי החוצה".. ככה אני גורר אותו לכיוון הצוק, עד שהוא יוצא..
עכשיו אני מתפנה לעצמי, ויודע שזה יכאב (בשלב הזה, עם כל האדרנלין לא כל כך מרגישים כמה זה כואב)..
מביט על בטני.. דרך החול והאבק אפשר לזהות שהאזור שמעל לטבור ומסביבו אדום ושרוט, יד שמאל שרוטה וכואבת והכיס השמאלי של זוג המכנסיים החדשים שקניתי בריקושט במיטב כספי לפני שבועיים קרוע לגמרי. בתוך הכיס ישב לו הטלפון שלי, שלא שרד את האירוע, והתרסק, פשוט נשבר...
ואז אני מרגיש את הנוזל החמים הזה על יד ימין (זאת שפגעה עם המרפק ברצפה). שם במרפק חתך עמוק שדרש שלושה תפרים..
כאן הבנתי שהלך לי יום הגלישה, ולמעשה כל התכנון של הסופ"ש הזה..
בעזרת מיכל ושלושה בקבוקי מים ניקיתי את כל הפצעים וחבשתי (לבינתיים) את החתך במרפק, והתפניתי לפרק את המעט שהספקתי להרכיב בגלשן..
ביקור קצר במרל"מ טבריה (היו ממש זריזים ויעילים) ואני כבר תפור ובדרך הביתה..
הלקח שלי מכל הסיפור הזה הוא אחד.. "לא עוזר יותר למרחפים!!!!!"
ואני אבהיר.. זה לא שאני לא רוצה לעזור להם בכלל, אבל הם למעשה (להבדיל מאיתנו), יכולים להתארגן ולהמריא לבד, בלי עזרה של אף אחד.. אם מגיע מצב שהם כן צריכים עזרה, זהו הסימן בשבילי שהם לא צריכים להיות שם, ולא משנה כמה המצנח שלהם מהיר או כמה שהם מנוסים...
הייתי ממש טיפש שנכנעתי לבקשותיו של המרחף, ועל כך שילמתי..
