לקראיה נוחה של הטקסט:
http://carlososin.blogspot.com"good morrrning my fellow aviators, ca va?"
סבסטיאן נכנס כהוריקן, משקפיי טייס ממלחמת העולם הראשונה על צווארו. הוא מוריד את התיק, נשען עליי תוך כדי שהוא מתיישב בכיסא לידי. אני מרגיש שהוא מטביע אותי בתוך הכסא.
"סב,..." אני מצליח להוציא בשארית האוויר בריאותיי, סבסטיאן עובר לקבצ'וץ' כתף חברית, פותח זוג עיניים גדולות. "כן....?" "איך אתה מצליח להיות כל כך אתה, כל כך מוקדם בבוקר?" אני סוקר עבורו את עמיתיי המתעוררים מעבר לשולחן. טוני ואנדריאה מרימים אוזן, קשובים לקבלת סוד החיים הנצחיים.
"מוא?, ז'נספה...לא יודע, קפה חזק, מיץ תפוזים טרי, וזיון טוב...אני משאר" אנחנו מלווים את הצחוק הרם שלו בחיוך. "השילוש הקדוש..." הוא אומר ולוקח לי שלוק מהקפה. "גרסון!" הוא מרים את ידו, ועושה סימן אשר יביא לו ארוחת בוקר מלאה תוך דקות. סביר להניח שיקבל אותה לפנינו, אל אף שהזמנו לפני דקות ארוכות.
"קרלוס, איך היה לך הכניסה לסיבוב עם כנף קדימה?"
"קומסי קומסה"
"אז תתרגל שוב מעל האגם... לא ראיתי אותך אתמול..."
"עשיתי קרוס לתוליקט, היה מדהים..." אני מנסה להחליף נושא, אבל סבסטיאן קוטע אותי ומרצין.
"אז איך תרגלת?..." השאלה נשארת תלויה באוויר. טוני ואנדריאה מתמגנטים אל השקט המתוח.
"לא בדיוק תרגלתי..."
סבסטיאן קודח אותי. "...אז מה בדיוק עשית?...ואיפה בדיוק עשית את זה?...ולמה בדיוק עשית את זה?... זה לא תמרון שעושים פעם ראשונה על רטוב!"
"אתה צודק, אני יודע, רק קיבלתי תחושה, ולא הסתכנתי..."
סבסטיאן קולט מהטון שלא כדאי להמשיך לחפור, שאת השיעור קיבלתי באוויר, ומחליט לסגור עניין, לא לפני שהוא ממסמר את הלקח עד תום. " קרלוס, אין קיצורי דרך. כל "קיצור" כזה, לא רק שיכול "לקצר" את הקריירה שלך באוויר לתמיד, אלא שהוא משאיר עקבות טראומתיים. אחרי זה אתה מפחד ולא יודע למה. זה בגלל דברים כאלה. היה יפה שטסת לתוליקט, אלמלא התכנית הייתה לתרגל מעל האגם....ואם הרוח שהייתה אתמול, אני משער שלא הצלחת לחזור..."
טוני לוקח, מוריד את הלחץ מעליי. "אחה"צ הרוח קבלה רכיב מזרחי והתחזקה. התרמיקה ממש נשברה מעל העץ, ובשביל לעלות לשלב הבא, היה צריך ממש להתקרב לרכס. היה מפחיד!"
"ומה אתה מספר?" סבסטיאן מפנה את השאלה לאנדריאה, שיושב כל העת בשקט בצד.
"טסתי שעה וחצי, טסתי לטוריפאני וחזרה, וכאשר התחזקה, ירדתי. אני יודע את המגבלות שלי." הוא ממשיך בנונשלאנטיות. "קרלוס העביר לנו את הנושא של הליבה במעלה הרוח...ויש לי כמה שאלות."
"ווי?"
"מאוד קשה, לפחות בהתחלה, לא להיזרק במעלה הרוח, יש לך עצה לתת..."
" אהה, כן... אתמול בכלל לא הגענו לפשוט, גם אני מדלג שלבים אהה?" מוריד לי צ'פחה וזורק לי קריצה, " ובכן, במצב ללא רוח, אפשר להניח שהתרמיקה היא סימטרית, שהחלמון באמצע הביצה, ווי?"
כולנו מחזירים "ווי" כמו חיילים.
" אז תספור כמה זמן אתה עולה, ותסתובב בשנייה אחת פחות"
טוני מסתכל עליי, בוהה בזמן שהוא חושב. המהנדס שבו תמיד בודק את כל האפשרויות. "שנייה אחת פחות, זה בשביל זמן הסיבוב, אני הייתי מוסיף עוד שנייה, בשביל מרווח בטחון...שהרי, עדיף לא להיזרק..." סבסטיאן מסתכל עליו, ממתין שהאסימון ייפול עד הסוף. "...ואם אני לא נכנס בדיוק באמצע?...אז אני לא במקסימום," טוני עונה לעצמו, "... אבל הכלל עדיין מחזיק... יפה!!!" טוני נשען לאחור, מבסוט מפשטות העניין.
"סקוזי, יו נו..." אנדריאה נותן שתי מכות עם כף היד בקצה הראש.
טוני לוקח על עצמו את הרומאי. "תהיה קשוב לקצב העלייה שלך בתוך התרמיקה. נניח שקצב העלייה שלך עולה במהלך חמש שניות, ואז מתחיל לרדת, תסתובב שלוש שניות אחרי שהתחיל לרדת, ותישאר בפנים."
"יפה!..." אומר אנדריאה במבט אלכסוני.
"זה מה שאני אמרתי." מהנהן טוני ברוב חשיבות.
"אז אני בעצם מקשיב לצפצופי הוואריו וכשמתחיל לרדת, לוקח שתי שניות פחות..."
שתיקה לא נוחה יורדת על השולחן.
"מון דיא" מסנן סבסטיאן בין שיניו. אני מוצא עניין בעציץ הפרחים התלוי מהמרפסת. טוני שורך את נעליו השרוכות.
"מה קה?!" אנדריאה מחפש לשווא קשר עין עם כל אחד מאיתנו. "זה לא כאילו שסיפרתי לכם שזיינתי כבשה!"
"זיינת?!" טוני מתעורר לחיים.
"לא...אבל סבא של סבא שלי היה רועה צאן בסיציליה..."
טוני וסבסטיאן מתפוצצים מצחוק, וטוני מחליק לו חמש.
כף ידו של סבסטיאן מצביעה על אנדריאה, הוא מסתכל עליי, ומעביר לי את הבמה. " קרלוס, סיל וו פלה..."
אני חוכך בדעתי באיזה רמה להשפיל אותו, אבל בסוף מחליט להיות נחמד.
"למה משמש הוואריו?" אני שואל את אנדריאה.
"להגיד לי אם אני עולה או יורד!" הוא עולה ויורד עם היד, באינטונאציה של מה השאלה.
"נכון, שתיים שלוש שניות אחרי..."אני מחכה שנייה, שייזכר. "הוואריו מאשש את התחושה שלך, שתיים שלוש שניות אחרי..."
"או קה, או קה, בנה, בירה בערב עליי."
טוני לא מסופק מההסבר הפילוסופי. "בדוגמא שנתתי לך, עם חמש שניות קצב עליה מתגבר, ושתי שניות מרווח, אם אתה הולך לפי הוואריו, אתה מתחיל את הסיבוב בחוץ, תעשה חשבון ותראה."
סבסטיאן מחזיר אותנו אליו. "אתם צריכים לשלב את כל הכלים, כולל נקודות ציון בקרקע." הוא פונה לטוני, "קח נקודות ציון בנקודת הסיבוב שלך במעלה הרוח ובמורד הרוח. שים לב להיסחפות שלך. בתור כלל אצבע, ברוחות עד 20 קמ"ש תצפה להטיה של התרמיקה עד 20 מעלות, עד 30 קמ"ש הטיה עד 30 מעלות, וכן הלאה, אבל יש מליון גורמים, ובהרים, בכלל!...אז אין כמו נקודת ציון קרקעית אמיתית. במעלה הרוח, אתה מסתובב לפני נקודת הסיבוב האחרונה, במורד הרוח, קצת אחרי."
"ממה מיה!" מפטיר אנדריאה, "אתם עושים מזה מדע טילים! אתם זוכרים שאנחנו רוצים לטוס בשביל הכיף?"
"אקוטה מז אמי, כשאני טס, אני עושה את כל הדברים האלה ברמה לא מודעת, בתחושה שלי, אני טס אינטואיטיבית ואם אני לא בתחרות, לרוב אני טס בלי וואריו. תחלקו את הטיסה, חלק לתרגול, וחלק טיסה חופשית"
"אני תמיד טס את סוף הטיסה שלי בלי וואריו" אומר טוני. "אני, שם אותו על שקט" תורם את חלקי לחבורה.
ארוחת הבוקר מגיעה, להפתעתנו, לארבעתנו ביחד. שקט שמימי יורד על האדמה.
סבסטיאן חותך ביס מהביצה ואומר "לפעמים ביצה היא סתם ביצה", מחזיק את הסכין בצורת סיגר דמיוני.
"אז מה היום?" אני מעלה שאלה לאוויר.
סבסטיאן מסתכל עליי.
סבסטאין ממשיך להסתכל עליי.
"היום מתרגלים סיבוב כשהחופה קדימה, מעל האגם!" אני אומר בחיוך מפוחד.
"יפה, ניפגש אחרי זה במאיה דווי." אומר סבסטיאן וחוזר לצלחת שלו.
