שלשום הייתה הנחיתה השביעית שלי בארמלה, העיירה השלווה למרגלות הרכס וסלע הגרניט השחור הצומח ממנו, דיקי דנדה. שם מצאו לעצמם נשרים זולה, מקום מנוחה בין גיחות מעוף בתרמיקות. היה רק חסר השלט: "קפה נשרים".
נחיתה בארמלה, בז'רגון נפאל, משמעותה, "לא הצלחתי לחזור לסרנגקוט" או במקרה שלי, "שוב, לא הצלחתי להגיע מדיקי דנדה לקיר הירוק".
נחתתי שלישי, אחרי טוני הספרדי ואנדראה ה"רומאי", לא סתם איטלקי, הוא מזכיר לנו שוב ושוב. זו הייתה אחת הנחיתות האלה ללא רוח ורגל אחת.
ישבתי על כורסאת האוויר שלי, מתחיל להתיר את עצמי, כאשר אני שומע " מיסטר סוזוקי, מיסטר סוזוקי" בצרחות ושאגות הולכות וגוברות. אני מסתכל אחורה ורואה חבורה של איזה עשרים ילדים רצים לקראתי, צורחים בווליום הולך וגובר, כאילו שחייהם תלויים בי. כעבור שניות הוקפתי, טובע בים הצרחות.
נשמתי נשימה עמוקה, הצמדתי כפות ידיים והנחתי על החזה, הורדתי את המצח לידיים, בעודי מיישיר אליהם מבטי, ותוך שחרור אוויר איטי לחשתי " נ – מ – ס – ט – ה....."
שקט ירד על פני האדמה, עיניהם שקטות מאחורי כפות ידיהם הצמודות למצחם, בזמן שהם מזמרים לי "נמסטה" בחזרה.
אני מחייך אליהם. "ככה יותר טוב, נכון?", והם מהנהנים חזרה.
הורדתי את הרגל מהריתמה, וגלי השאגות הציפו אותי שוב.
טוני מגיע בדיוק בזמן, חיוך מרוח על כל הפנים, ומתחיל לצחוק. "לא היה לי כוח עליהם, אז אמרתי להם שאנדראה מיסטר יימאהה, אני מיסטר קוואסקי ואתה מיסטר סוזוקי." טוני מנגב דמעות צחוק. "נראה לי שהם אוהבים יותר סוזוקי, ועם הפרוטזה, הם בטח חושבים שאתה איזה רובוטריק שיצא ישר מהמפעל..." הוא מתיישב לידי, מביא לי צ'פחה, ונשכב לאחור, מתגלגל מצחוק.
אנדראה מגיע, זורק את התיק ליד טוני, מנגב את הזיעה, ותוך כדי שטוני מספר לו, מוציא חבילת עוגיות.
"עוגיות!!!" אני צוהל. "כן, אבל לא לכם" הוא אומר תוך שהוא שולף את העוגיה האחרונה ונותן בה ביס מבלי להשאיר עיקבות.
"אין בעיה" אני אומר, ניגש לקוקפיט ושולף שתי עוגות שמרים, דייניש, קוראים להם פה, מבלי כל כוונה להעליב את הדנים.
הילדים פוצחים ב"גימי, גימי!!!" מחריש אזניים. בצד עומדת ילדה, מבוגרת מהשאר, לבושה בתלבושת בית ספר.
"אחד לנו," אני מצביע על טוני ועל עצמי, "ואחד לכם, או קיי?"
הילדה מחייכת חיוך מבוייש.
"אני נותן לך אחד, ואת מחלקת בין כולם, או קיי?"
"או קיי", היא עונה, עושה צעד לקראתי.
הילדים פותחים ראש חץ ואני בקפיצה, מעביר את העוגה ישר לידיה. היא מצמידה ידיה לגופה ורצה מטרים ספורים, כל הילדים אחריה כמו אחרי החלילן מהמלין.
***
אתמול , אחרי הנחיתה השמינית בארמלה, ישבתי עם אנדריאה על בירה במכולת המקומית. שתי כסאות תחת עץ ושולחן דיקט קטן. קרני שמש אחרונות חודרות בין משקופי העץ הישן אל תוך המטבח. לא ברור למה אנו ממתינים לפני שנחזור לפוקארה, ולאף אחד אין את האנרגיה או הסיבה להתארגן לתזוזה.
"היי קרלוס!!!" אחת משלוש תיכוניסטיות מחייכת ומנפנפת לי לשלום.
מבט שאלה זריז אל אנדריאה ללא הועיל, ותוך שאני מנפנף לה חזרה, שואל: "איך את יודעת את השם שלי?"
היא נעמדת באמצע כביש העפר, חברותיה מצידיה, מניחה ידיים על המותניים ואומרת: "מיסטר סוזוקי, חלקת איתנו את העוגה שלך, כבר שכחת?"
אני מחבר בין עלמת החן הצעירה והילדה מאתמול. קולה נוטף מתיקות.
"נראית לי הרבה יותר צעירה ..."
"אני עוד 5 חדשים בת 18, לידיעתך"
"אז את לומדת בכיתה י"ב?" אני אומר במקוריות יוצאת דופן.
"כן, ואחרי זה ממשיכה לקולג'"
"מה תלמדי?"
"רפואה. אני רוצה להיות רופאת משפחה."
"מותר לי לדעת את שמך?"
"לופה. כמו זכוכית מגדלת, בלטינית."
"איך את מדברת אנגלית כל כך טוב?"
"הייתי שלוש שנים אצל דודים שלי בהודו. חזרתי לפני שנה."
היא עושה חצי סיבוב להמשיך ללכת ושואלת:
"אתה תחזור לפה?"
"כן, כן,...אני פה ארבעה חדשים, ואחרי זה אחזור שוב באוקטובר..."
"יופי, אז ביי בינתיים"
"ביי" אני מחייך חזרה, מבטי שנים קדימה.
***
היום הצלחתי להשלים את מסלול הקיר הירוק בפעם הראשונה. מסלול סיבובי של כ13 ק"מ. המראה מסרנגקוט, טרנזיט לדיקי דנדה מעבר לעמק הרחב נטול התרמיקות, עליה ומעבר מעל האוכף לקיר הירוק, טיפוס וטיסת רכס תרמלית לצידו הרחוק, עליה ל2500 וטרנזיט אל הקערה, אם אפשרות להשתעשע עוד בתרמיקת הבית, ואולי קרוס קטן לטוריפאני, בהמשך רכס סרנגקוט, או ירידה ישרה למאיה דווי לבירה.
המראתי מעמדת בלו סקיי, והכל האיר לי פנים מהרגע הראשון. הפרוטזה הוצמדה לריתמה בזמן שיא של 30 שניות, בתוך עשר דקות מזמן ההמראה. אין כמעט רוח. התנאים מושלמים וצינור לוקח איתו השמיימה את כל החבר'ה, שהתחילו להתפזר לכל הכיוונים. אני רואה את סבטלו טס דרומה לכיוון פגודת השלום בגדה הנגדית של אגם פאווה, ישר אל תוך ה"No Fly Zone". אדרנלין ג'נקי. הוא עוד יסבך אותנו עם השטויות שלו. צ'ארלס ובראד יצאו לכיוון קורשון, על שלוחה היורדת מהר המצפוצרה. מנחת בגודל של 6 מגרשי כדורגל בגובה 3,200.
אני נשען לאחור, לוקח נשימה עמוקה, שותה מים, שם מוזיקה טיבטית באיזון עם הוואריו, ושוקע ברוגע הטיסה.
אני מסתכל ימינה, על עבר הטראסות ברכס, קדימה אל האגם הנוצץ, ושמאלה, הטראסות היורדות לאורך השלוחה עד לשדות המרעה ליד האגם. משמאל ומאחור אני מזהה את הטנדם העפור כתום של סבסטיאן. הוא עומד להיכנס לתרמיקת הבית, תרמיקת הקארוסלה בשמיים. הוא יודע איפה המרכז! הוא עומד להיכנס משמאל ומתחתיי, לשבור ימינה, להיכנס לליבה, ולעקוף אותי למעלה וימינה. אני פותח שמאלה, וברגע שהוא עובר מתחתיי, אני שובר ימינה אחריו. אני תחתיו ומאחוריו, עוקב אחר כל תנועת גוף שלו. סבסטיאן מגביר הטייה, מקטין רדיוס סיבוב, ומתקדם במעגל. אני מחכה עד שהוא כמעט לצידי, ונכנס לפניה מתואמת איתו. לאט לאט הוא מגביר את ההטייה, ואני בטראנס היפנוטי אחריו. לרוב, אני לא מצליח להישאר איתו. באותם מקרים שאני כן, קסם קורה. תחושה ייחודית של אדרנלין ושלווה.
אדרנלין רגוע והחלטי, לוקח פיקוד בטבעיות בעת הצורך. הנפש יודעת שהוא שם, ושלווה. מרגיש כמו העולם מתנהל בהילוך איטי. אני באלפא.
אנחנו ממשיכים בטיפוס, 40 מעלות לאופק, כנף ימין שלי מטרים מכנף שמאל שלו. הגענו עד 1800, והוא יצא עם הנוסע לכיוון האגם, מנפנף לשלום ומצביע על הקיר הירוק.
אני מחליט לאסוף עוד גובה לפני היציאה, וטס לכיוון הטרמיקה הרחבה של טוריפאני. אני טופס אותה מעל גובה הרכס, כ500 מטר במעלה הרוח. אני עובר את קו הרכס עם 400 מטר, כאלף מעל העמק. אני גבוה ואני לבד. אני עוצם עיניים, ופותח כעבור שתי שניות. "אתה גבוה, אתה לבד, שחרר את נפשך, פרי יור מיינד..." קול מתוק אומרת את מילותיו של סבסטיאן בתוך ראשי.
אני מטפס, הוואריו לא מפסיק לצפצף, אני סוגר שוב את העיניים. השמש, כתומה דרך העפעפיים הסגורים, נעלמת שמאלה ומופיעה שוב מימין. זריחה ושקיעה מציינים מקומי. כל כולי מרגיש את הרוח, הכנף מדברת איתי, הוואריו נותן את המקצב לסימפונייה שלי בשמיים.
אני מצביע לכוון סלע הגרניט השחור, דיקי דנדה, נקודת העילוי הראשונה שלי בדרך. אני נשען לאחור, רגל מוכנה על הספיד בר, ועושה הפסקת קיט קאט.
אני מגיע מעל הסלע ועושה דרכי לסטופה משמאל לעמדת ההמראה. התרמיקה שעולה במעלה השלוחה, יש לה אופי אופי, ולעתים מקבלת אותך כאילו חזרת הבייתה שיכור בשלוש בבוקר. כאשר אתה מאבד אותה במורד הרוח, האוכף יכול להיראות קרוב מדי והחדירה חזרה לרכס מלווה בקול תפילה חרישית. לא זאת הבעיה היום. רוח העמק חלשה, ואינה יוצרת עילוי רכס. או שאני מוצא את התרמיקה, או שאני נוחת, שוב, בארמלה.
אני יורד לאורך השלוחה, מחפש אחריה. עלים מתנפנפים מתחתיי, אבל היא הוסתה, איכשהוא. נסיתי מימין ומשמאל, ולא יכולתי למצוא אותה. חלק ממני כבר התחיל לחשב נקודה אחרונה ליציאה לנחיתה. אז ראיתי אותו. נשר בוגר, משק כנפיים מעל שני מטר, לא יותר מעשר מטר מעלי, בהטייה ימינה. אני נכנס מתחתיו, באותה הטייה, מתחת לעמדה, פנים אליה. אני פותח, משאיר לעצמי מרווח. אם הוא ממשיך את הסיבוב, אני אהיה חייב לוותר. כאילו שומע אותי,הוא מעלה בעדינות כנף ימין, ומחליף כוון שמאלה, מאפשר לי להתמזג. הוא עולה יפה. הוא מסתכל עליי, מגרד את האוזן, ומיישיר מבט. אנחנו בסדר. אני לא רוצה להסתכן, ועושה שמיניות עד שאני מנכה את הרכס. התרמיקה מתרחבת יפה, ואני נכנס לסיבוב ראשון בהטייה קלה, מגביר הטייה בשני ובשלישי ותוך שניות מוצא את עצמי ב1760 מטר, 250 מעל העמדה, נכנס למעבר על האוכף אל הקיר הירוק. הנשר ממשיך שמאלה, על עבר צידו השמאלי של הקיר הירוק. אנחנו לא רוצים להיכנס לשם. הרוח מעל האוכף יכולה לייצר מערבולות רציניות, ונחיתה מצד שמאל של האוכף ממש, אבל ממש לא מומלצת.
לקראת סוף האוכף אני קולט שבהתלהבות מהגובה שקיבלתי בדואט עם הנשר לא לקחתי בחשבון שהסייקלים התרמאלים אחר הצהריים מרוחקים יותר זה מזה, ואני יצאתי לקראת סופו של אחד. בסוף האוכף, במקום החיבור עם הקיר הירוק, כבר בעטתי בעצים. אני מסתובב חזרה ימינה, מבצע את הסיבוב השטוח ביותר שאני יכול.
"כל עוד הגוף שלך בהטייה, אתה מגביר את הסיבוב, ומגביר את קצב השקיעה שלך. בסיבוב שטוח, כאשר העילוי קטן, תיכנס לסיבוב עם הטיית גוף, תוסיף ברקס כמה שצריך, ותחזור מייד וsmoothly למרכז. כאשר אתה עושה את זה ברכס, תשאיר את הגוף בתנוחת סרטן, שחרר ברקס פנימי, תוסיף ברקס לכוון הפנייה, ועם הכניסה לסיבוב, תביא את הגוף למרכז, ותתחיל לאזן עם הטיית גוף החוצה. התיזמון הוא קריטי. הרעיון הוא לא לאבד עילוי בהיגוי מיותר. זה פחות מסובך ממה שזה נשמע והטראסות הן יופי של משטח אימונים."
אני טס מעל חוות פזורות לאורך האוכף, מחפש עילוי. ילדים מנופפים לי לשלום. זו אחת מהפעמים האלה בהן אני לא יכול להוריד את הידיים מההגאים, אפילו לשניה. אני בריכוז טוטאלי בחיפוש אחר רמזים לעילוי. אין מה לדבר על עצים זזים. אני מחפש תנודה של עלה, ריח של תבשיל, כל דבר. כלום. אני מסתובב חזרה אל עבר הוואדיון הקטן בחיבור בין האוכף והקיר הירוק, אולי אמצע שם שרידי עילוי. בסיבוב, אני מאבד גובה ויורד לצד החוות משמאלי. הילדים מנופפים בהתלהבות, ולתוך הבועה שלי מתגנב קולם. "קה נא מה לוס טה נא קה מס לוס טה..." אני מאבד עוד מטרים ספורים, עובר צמוד לחווה, והפעם מבין. "נמסטה קרלוס". נראה שהפרוטזה הקשורה לריתמה הפכה להיות החתימה שלי בשמיים.
***
אני מגיע לחיבור ושוקל האם לבצע סיבוב חזרה לאורך האוכף, בתקווה שמעט העילוי שיש יחזיק אותי עד שיגיע הגל הבא, או לסכן את הגובה שיש ביציאה החוצה. הסבירות למצוא בחוץ, עם הגובה שיש לי יותר מנמוכה. אני פחות ממאה מטר מעל העמק, במעלה הערוץ. ההחלטה מתקבלת עבורי. מורה הדרך שלי חוזר אליי. הייתי רוצה להאמין שנוצר בינינו בונדינג והוא בא עבורי, סביר יותר להניח שלא היה עילוי בצד שמאל של האוכף. תהיה הסיבה שתהיה, לא יכולתי לקבל מתנה יפה יותר ממטת הכנפיים מעליי. הנשר טס מעליי, החוצה מהרכס, הסתכל עליי, התיישר ונטה שמאלה החוצה מהאוכף אל המקום האחרון שהייתי מצפה שיהיה בו עילוי. "זה אולי טוב בשבילך, אבל לא מספיק בשבילי" חשבתי באותו שבריר שניה בו המשכתי לטוס ישר. מבט נוסף שלו, הרגשתי ננזף, ופניתי שמאלה אחריו, לא מסיר עיניי ממנו. בעדינות הוא מסתובב חזרה ימינה, והוואריו מתחיל להשמיע קולו. בעודו ממשיך את הסיבוב, אני עושה סיבוב שטוח, מרגיש היטב את הזרם. אני נשאר מתחתיו, רחוק יותר מהקיר ממה שהאינטואיציה שלי אומרת, גונב כל העת שמאלה, במעלה הקיר הירוק. אני עובר את הקרחת באחת השלוחות, ובפעם הראשונה מזה דקות ארוכות, מרגיש שאני בדרך לפסגה. במחצית הדרך מעלה הטיפוס הופך לקל יותר. שתי שלוחות מטפסות למפגש בפסגה בגובה 2,400 בשיפוע של כ80 מעלות, ואוספות לתוכן את התרמיקות והבריזה של עמק ארמלה. אני עולה בקצב איטי אבל קבוע, מבטי אל ענני קומולוס מעבר לפסגה. הם נראים ידידותיים, לא יותר מכמה מאות מטרים גובה, ופיסות שמיים כחולות מפרידות בין אחד לשני. אני יוצא החוצה, על מנת להתחבר לתרמיקה החזקה יותר שמזינה את הענן. אין מקום לשאננות. את הנשר, אני לא רואה. במקום הזה בעבר נכנסתי לסינק של מינוס 7 ולא הצלחתי להתברג חזרה. הפעם, אני נכנס לתוכה, ומתמרכז. קצב העליה עולה לכדי 4 מטר לשניה. בהחלט סביר, בהתחשב שאני מאה מטר מתחת לענן. הוא ידידותי, אני משכנע את עצמי, אבל נשאר במעלה הרוח. אין זכר לאפור מאיים. אני בקדמת הענן, הראש אומר לצאת, הרצון אומר להיכנס, אני נושם נשימה ארוכה, עוד אחת, ונותן לאינטואיציה לקחת. היא לוקחת אותי, בעדינות, במורד הרוח אל השקע בבסיס הענן. אני מוקף בצמר גפן קריר, עולה לתוכו ומטעתף בו. מבט מטה, והרכס הירוק הולך ומטשטש, נהיה בהיר יותר ויותר, עד שנעלם בלבן. כולי עטוף לבן. השמש בוהקת מדרום בוהק רך.
ברוך הבא לממלכת השמיים, היא אומרת בקול סקסי, אם כי מתכתי. עד כאן. תעתועי הפחד עושים את שלהם. אני יוצא מפה! מכוון אל העיגול הלבן במרכז הבוהק. מצפן אלקטרוני ומצפן מגנטי לגיבוי אומרים לי שאני בכוון הנכון. "רי – לקס... ווי אר פיין" אני שומע את קול האהבה. אני נספג בלבן, צליל האוויר במיתרים נבל שמיימי. העיגול מגביר את הבוהק, ובשניה, לבן יוקד הופך צהוב מסנוור, שמיים כחולים מקבלים אותי בצליל טיסה שונה, הענן עדיין מתחתיי, ומשמאלי ומטה עננים נוספים. אם דה ווינצ'י יכול היה לראות את זה, ולא רק לדמיין את זה... אדם בגירוש מגן עדן היה רתום לכנף עם חיוך כמו שלי.
העילוי מסתיים ב2800 ואני יוצא לכיוון האנטנה מעל העמדה בסרנגקוט. אני נשען לאחור, ידיים מאחורי הוויליינים, רגל מוכנה על הספיד בר, נינוח לקראת החצייה של כשמונה קילומטרים. יש לי כ300 מטר עודף. אני פשוט נהנה מהנוף. כעבור מספר דקות, מצטרף אליי ידידי, הנשר. הוא טס כמטר מעל שפת ההתקפה של הכנף שלי, טופס טרמפ על העילוי. הוא מביט בי, ואני מרגיש שהוא אומר לי תודה. אנחנו סוגרים מעגל. אני מעיף את הבאסה על כך שאין לי מצלמה, באותה שניה שהיא מופיע. בעקבות הטיסה הזו אסדר מתקן למצלמה בקסדה. כל כולי מרוכז בנשר, עוקב אחר כל תנועת גוף שלו, כל תנועת כנף, כל תנועת נוצה. את מרבית התיקונים הוא עושה באמצעות שבעת הנוצות בקצה הכנף. סנסורים המגיבים לשינויים בזרם ברמות שאנחנו יכולים רק לדמיין. כל כולי שם, מגיב בתנועות גוף עדינות ברגע שהוא מבצע תנועה. הוא מביט עליי, ואני מרגיש שהוא משדר לי "יפה...".
בסרנגקוט, הוא פונה ימינה לכוון טוריפאני, בעודי ממשיך לכיוון האגם, לנחיתה במאיה דווי.
הוא שולח מבט אחרון לעברי, ואני קולט ממנו, "אנחנו עוד ניפגש".
