את הסיפור הזה ממש עדיף לקרוא עם העימוד והצבעים המקוריים, אחרת נראה לי שאפשר ללכת לאיבוד.
לחצו כאן:
Journey through the caves of my mind(הקישור נפתח בחלונית חדשה)
שלשום, אתמול, היום.
הנחיתה בערוץ הנחל היבש על האיירבג נתן את הכיוון לפתרון עניין הפרוטזה בעת טיסה. פרוטזה בנויה לדריכה. מקומות התמיכה כואבים כאשר הפרוטזה תלויה מהם. הבעיה נפתרה בצורת מתקן תליה לפרוטזה.
יחד עם פוקסי, איש הפרוטזות היקר והאגדי, בנינו מנגנון שיוצא מרצועת החזה, עם חלק אלסטי, הנסגר עם רצועת וולקרו על הפרוטזה מתחת לברך. מיתר עם קליפס היוצא מהקרבינה הימנית מחזיק את הרגל והפרוטזה תלויים. לנחיתה פותחים את הקליפס. הקליפס יכול להתחבר למספר מקומות על המיתקן, ונותן אפשרות לרמות תנועה וגמישות שונות. ניסיתי את זה בארץ וזה עבד יפה. בעיקר הפסקתי לעשות לאנשים התקפי לב בדשא בנתניה. לא יותר "אוי, אוי, אוי, נפלה לו הרגל" מפי לורנס, אשתו של ירון. "אוי" בשורוק צרפתי נפעם.
***
בעיה חדשה נוצרה בטיסה בהרים, בהם לא טסתי כבר יותר מעשור. טיסה אלימה בהשוואה לשאנטי של הרכס.
אני זוכר את תחושת ההחמצה כאשר הייתי פוגש את הטייסים הוותיקים חוזרים מהתבור ומבוא חמה, לנוח קצת בטיסת רכס. הם נראו לי כמו טייסי קרב, הולכים על הטרמק, חופת המטוס פתוחה, הקסדה נשענת על כתף ימין, האוויר החם מציף אותם מעל המסלול. "טופ גאן", "אפולו 13", גיבורים.
האגו שלי ישב בפינה, מתבייש. פולניה היושבת לי על הווריד לא שוכחת לשאול אותי למה אני לא יכול להיות כמוהם.
בטיסה בתרמיקות הברך כואבת מהמגע עם הפרוטזה. אני חייב את הרגל להמראה. להמריא ממצב ישיבה לא נותן פתרון מלא. חייבים להוריד, אבל, איך? ואיפה לעזאזל שמים את הפרוטזה?
בתום שני לילות במשרד, בפוקארה, סיימתי "לייצר" מנגנון. הרבה אנשים תרמו מחשבה ואזהרות. לשמור על שווי משקל של הרתמה, לא להפריע להוצאת רזרבי, לא לפגום בכניסת האוויר לאיירבג. בתחילה תכננתי מנגנון שעובד עם ידית של רזרבי, במשיכה אחת. בסוף הגעתי לשיטה בשלבים. KISS. שני מיתרים, כל אחד עם קליפס טיפוס בקצה מתחברים לפרוטזה, אחד בקרסול, השני בברך. הקליפסים מתחברים לקרבינות והפרוטזה שוכבת מתחת לברכיים, בקדמת הריתמה. מיתרי התליה עוברים דרך שני קליפסים בקדמת המושב, מונעים את תזוזת הפרוטזה.
לקח מספר ניסיונות להגיע לפשטות.
בניסיון הראשון, הפרוטזה עפה 400 מטר בנפילה חופשית על טראסת אורז במעלה וואדי צר. הייתי שלוש וחצי שעות באוויר, מחפש במרוץ נגד הזמן. היה ברור לי שאם אני לא מוצא את הפרוטזה ראשון, היא הופכת להיות עציץ בבית של מישהו. למזלי המראתי עם מכשיר הקשר השני של אנדראה הרומאי. שוב ושוב הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, עד שצעקתי לו "מיי דיי פרוטזה, מיי דיי פרוטזה!!!". "נוווווו..." , הוא אומר, בחולם, בעודו מתנשף בין גלי צחוק. "סייייי...אני צועק חזרה, "ואשמח לצחוק איתך אחרי שהפרוטזה תחזור לרגל שלי, קח בבקשה 5 ילדים, תעלה על מונית, ותסרקו את השטח, שבין השביל לוואדי..."
מצאתי את הרגל, שתולה בטראסה, והדרכתי את אנדראה. השמועה עשתה לה כנפיים, וכאשר נחתי כל החבר'ה במאיה דווי קבלו אותי בצלצולי מזלגות על כוסות הבירה, שריקות ומחיאות כפיים. הילדים רצו אליי לקפל את המצנח. "היי קלוס, נו פיי טודיי!!!"
בניסיון השני, נשאבתי לתוך ענן.
הגאווה הציפה אותי בפעם הראשונה שהצלחתי להוריד ולהצמיד תוך כדי עליה בתרמיקה.
עם הפשטות, והנוחות, באה התקדמות.
***
בנסיעה לתבור אמרתי שאולי היום, בכל זאת, אאבד את בתוליי, ואגיע למבוא חמה. ישר, באינסטינקט השרדות, אילן, אדריינוס ואבי התורכי נכנסים למלחמת אין ברירה בשטן, לאחר שפתחתי עליו פה. "הלוואי שננחת בשלום!" יורה אילן, מסובב גופו שמאלה ממני, כמו נכנס לתרמיקה חזקה, אשר תרחיקו מצרה. מבטו אל על, החוצה מהחלון, מחפש רחמי שמיים, דופק על החלון, אצבעותיו מקובצות לאגרוף, כאילו הזכוכית עץ, ולאחר מספר נקישות ידו המיוזעת מחליקה מטה, מלווה אנחת רווחה. אולי ניצלנו. "המראות בטוחות ונחיתה בשלום!", זועקים אבי ואדרי. אדרי, בנשיפה ארוכה, מוסיף "טפו, טפו, טפו". בטיחות קודמת לכל.
"אין לי כוונה לצאת." אני מרגיע אותם. אני עדיין מתאמן בתרמיקות. יוצא מטריגר אחד, מטפס, יורד לטריגר השני, מטפס, יורד לראשון...אם אני עוזב את ההר, ואיבדתי את התרמיקה, אני נוחת. נגמרה הטיסה. אני דוחף את עצמי לרמת האימונים בנפאל.
"אין לך מה לרדת לפני שלוש שעות" אומר לי שוב סבסטיאן. "רק אחרי שעה הגוף נכנס ל"פריוקנזי" עם הכנף. כאשר אתה בתדר עם הכנף, אתה מגיב אליה בצורה אינסטינקטיבית, אינטואיטיבית. כל עוד אתה עסוק בשליטה בכנף, אתה בשליטתה. תפנים," סבסטיאן מרכך את המבט ואת הטון. "דחוף את עצמך בשיטתיות, בהתמדה ובצעדים מותאמים ליכולת שלך. אני מציע שתוסיף 15 דקות כל יום." אני מחשב בראש כמה זמן ייקח לי. שבוע, שבועיים. נתפס כאפשרי. "ועוד דבר," סבסטיאן מצייר מעגל באצבעו, "אתה צריך לקחת את כל משהיקום נותן לך על מנת להישאר למעלה. תגיד לאגו שלך ללכת לחפש את החברים שלו. זה לא הזמן לטוס בלי ואריו, או לחפש תרמיקות חדשות. זה לא הזמן לדיונים על "נחשב" או לא. תיעזר בטייסים באוויר, בנשרים, בוואריו, בכל דבר שמשאיר אותך באוויר. אל תגיע מתחת לטריגר הגרניט. משם לא תמיד מצליחים לעלות חזרה. תקבע לעצמך את "גובה החירום" שלך. בשלב הזה זה 100 מטר מעל הטריגר. אם הגעת אליו אתה שולף את הלוחם."
תעלה על תרמיקת הבית, תטפס לבסיס ענן, תרד 100 מטר, ותחזור במעלה הרוח, תוסיף כל פעם עוד כמה מטרים לירידה. דבר איתי שוב כאשר תאסוף 5,000 מטר לטיסה בשלוש טיסות רצופות.
סבסתיאן מחייך. זה לא קשה יותר מדברים שכבר עשית. שמעתי שאצלכם בצבא לא מלקקים דבש. חוץ מזה, שכאשר תגיע לשלוש שעות, יותר ויותר פעמים אתה תגיע ל"גובה החופש" שלך.
"גובה החופש"?
כשתגיע ל2,500 אתה משחרר הכול. אתה משחרר את הנפש שלך, ולוקח טרמפ על הנשמה שלך. אתה טס עם לב פתוח ועיניים סגורות. אתה הופך להיות אינטואיציה בתנועה." סבסטיאן מרים על עצמו גבה, אבל ניכר שאהב את צליל המילים שיצאו לו. שחרר את הנפש שלך, הוא אומר לי בעיניים טובות וחיוך מתרחב. "זה סיקרט איז זר איז נו סיקרט, מון שר אמי"
"הגוף והנפש הם כלי שרת של נשמתך. נשמתך אומרת להם מי הם, וכך הם מתנהגים. תראה את עצמך כחופשי, ותהפוך לכזה. תראה עצמך כמרחף חפשי ותיצטרף לנשרים."
סבסטיאן לוקח לגימה ארוכה מהיין הצ'יליאני. היה מתאים לו יותר להחזיק גביע מתכת מימיי הביניים. כוס יין מזכוכית עושה עוול לקרניבור טורף מול קילו פילה. הוא חותך נתח, מביט בו נוטף ממזלגו, מביא אותו על פיו, ונעצר.
"תיזהר מהאגו, הוא מניאק לא קטן." הנתח נכנס, נתחן לאיטו. סבסטיאן מגלגל עיניים השמיימה עד סגירתן ועוזר לביס עם עוד קצת יין. רגע של שקט. כבוד לרגע. עיניו נפתחות לתוך שלי. "תשדר שאתה רוצה להיות חפשי, שחרר את הנפש, והתהליך יתחיל. פרי יור מיינד...", אומר לי סבסטיאן ואני שומע את מורפיאוס בדוז'ו. "אגיין!" (again!)
***
אנחנו מגיעים לעמדה מוקדם. אין מצנחים באוויר. רכיב דרומי, משבים חזקים. אילן קורא את התמונה וממליץ לצאת מבלי להתמהמה.
אני יוצא שלישי, בסרט נע שממלא את השמיים בפרפרים צבעוניים. אני יוצא מספר פעמים לכוון צפון מערב, לא מוצא כלום וחוזר להר. התרמיקות נשפכות לכוון המנזר, ויש לנצל את הכיוון אל תוך הרוח למאקסימום כדי להיות בגובה נוח בסיבוב בראש ההר. בסיבוב או שניים יכולתי לראות בפירוט רב מדי את חצר המנזר, ונזקקתי לספיד סיסטם. לא נעים, לא לעניין. טיפסתי מספר פעמים, בתחילה בקדמת ההר, ולאחר מכן המשכתי לעלות מאחוריו. הפרפרים הלכו ונעלמו צפון מזרחה, בעודי יורד שוב לעמדה, לטיפוס חוזר.
אחרי שעתיים וחצי הייתי לבד באוויר, שרירי הבטן נותנים אותותיהם. גלשנים התחילו לצאת. ירדתי מאזור ה 1,100 ועברתי את המנזר בכיוון צפון מערב. מעל הרכס, מצביע לכיוון העמדה, המהירות הקרקעית שלי ירדה לכוון ה 5 קמ"ש. אני מוסיף עוד כמה עשרות שקלים לקופת "היה שווה להשקיע בוואריו משולב GPS", נזכר בשיחה בבנדיפור, ומחליט לרדת לנחיתה.
בנדיפור היא עיירה הנמצאת כשעתיים נסיעה מפוקארה, וחמש מאות שנה אחורה בזמן. נכנסנו לעיירה והרגשנו שהגענו לימי הביניים, לשייר שלוו ומאות תושבים אשר לא יודעים מתח מהו. רחוב אחד, אין כניסה לכלי רכב. רחוב מרוצף, מקדש קטן עם נרות דולקים, צלצולי פעמוני רוח משתלבים במקצב המקום. מבני קומה ושתיים, עם מרפסות עץ בגווני שנים פונים פנימה אל הרחוב, שטוף השמש החורפית, והחוצה אל הרכסים הירוקים. אנו יושבים במרפסת מסעדת "קה גרניי" (מה לעשות? בנפאלית, מקביל ל"מעלש" בערבית) מעל הפגודה שבמורד הרכס, דקות ארוכות. ארוכות מדי, עוד יסתבר לנו.
בקצה הרחוב, מתחיל שביל המוביל לעמדה. אנחנו מטפסים מאחורי הרכס, הרי ההימלאיה מלווים אותנו מצפון. אחרי 20 דקות, מגיעים לאוכף, לעמדת ההמראה ולציוד שלנו הממתין. עמק רחב מאוד נפרש 1,000 מטר מתחתינו. הרכס נמתח לאורך כ - 5 ק"מ. קיר מיוער בסגנון ה"קיר הירוק", בתוספת להקת קופים ועצי ענק הגדלים רק באזור. ההרים מדרום מטשטשים באופק. המקום מקבל את רוחות העמק באופן קבוע, מה שעושה אותו אתר מדהים לטיסת רכס.
"...בשום אופן אסור להיסחף מעבר לרכס. הר השאול ב"שר הטבעות" מפחיד יותר. זהו אתר טכני, והיום יש לנו שילוב של רוח עמק, אמנם מול האף, אבל עם תרמיקות חזקות. אני אשלח אתכם אחד אחד", פוסק סבסטיאן, ומסיים את התדריך.
חבר'ה מתחרבשים עם ההמראה. כעבור חצי שעה נשארנו 4, והרוח מתחזקת. 10 דקות מאוחר יותר, אחרי 5 ניסיונות, אנחנו שלושה. לוקח יותר להוציא את השלישי. נשארנו טוני ואני. סבסטיאן ניגש אלינו. הליכתו משדרת "בד ניוז", פניו לא משאירים מקום לתקווה, ומילותיו המסמר האחרון על ארון הקבורה של טיסת היום.
"סורי מז אמי, זה מאוד גבולי"
"כמה?"
כמה מה?
"כמה קמ"ש הרוח?"
"אני לא צריך מד רוח!" סבסטיאן נשמע כאילו העלבתי את הטבע בכבודו ובעצמו.
"מעל 35?" אני מתעקש.
"למה 35?"
"כי זו המהירות של הכנף שלי"
"נניח 35, איך זה עוזר לך?" עיניו נסגרות לחריצים, וחיוך צומח מזווית הפה.
"אני יכול להתקדם בגלסים, 45 מעלות לרוח, כמו בשייט"
"אני אמנם משווייץ ההררית, אבל אני מבין קצת בסירות. מה הם חלקי הסירה?"
"מפרשים," אני עונה והוא מצביע על הכנף,
"גוף הסירה," והוא מצביע עליי
"מנוע"
"אין לנו, אם כי השילוב משקל וגרוויטאציה הוא המקביל שלנו, ומה עוד?"
"ערכת עזרה ראשונה?"
"תיכף יצטרכו בשבילך! מה יש בסירה שאין בטיסה?"
אני יכול לחשוב על כמה דברים, אבל מבט זריז אל הקופסא עם הצלב האדום משכנע אותי לא לענות.
"מה יש בסירה שמאפשר לך להתקדם בכיוון הרוח בגלסים?"
"קיל..." העיניים מתחילות להיפתח לי.
"...ששוקל עד מחצית ממשקל כל הסירה ומגיע יותר עמוק מגובהה! איפה יש לך את זה במצנח רחיפה?"
רגע של מבוכה.
"we are killers with no keel" אומר לי טוני בסימפטיה.
"אתה רוצה להגיד לי שאם אני טס 90 מעלות לרוח אני לא מתקדם?"
סבסטיאן עושה קו באדמה, מקביל לכוון הרכס. "זה הרכס. אתה רואה את הנחל שם?" מצביע על פס זורם כחול וורוד לאורך העמק, ועושה קו מקביל לקו הרכס באדמה. "אנחנו כאן," אומר ותוקע את מקל הבמבוק על הקו הראשון, "בנקודה א'. עכשיו נניח שאתה רוצה להגיע לשם, לנקודה ב'," מצביע על גשר מעל הנחל מולנו ותוקע את המקל על הקו החדש, מול א'. "זאת הרוח," מניח את מקל הבמבוק בין א' לב', יוצר זוויות של 90 מעלות בין הבמבוק לקווים על האדמה. "אם המהירות שלך שווה למהירות הרוח, כאשר אתה טס מנקודה א', לא משנה באיזה כיוון שלא יהיה ישרות אל ב', מול הרוח, אתה תהיה מאחורי קו הרכס, קומפרי?"
"אבל למה אני לא יכול להתקדם הצידה?"
"מכיוון שאין לך קיל ליצור התנגדות, ומכיוון שאוויר יותר דליל ממים"
אני מסתכל על סבסטיאן, מתבונן בי, מחפש חוט.
"אלה עולמות שונים. בים אתה לא יכול להתקדם חרטום לרוח, נכון? ברחיפה כן. תחפש בספרים שלך על שקול ווקטורי. מעבר לכך, 35 היא המהירות האווירית שלך. פיטגורס יגיד לך שהמהירות הקרקעית שלך קטנה יותר, ואני אגיד לך שאתה לא רוצה להתקרב למגבלות. קח את זה בחשבון בשיקולי המראה.
ברוך בואך לים האוויר.
אלור, מתקפלים, מחר יום חדש."
פעמוני הכנסייה מצלצלים, ואני נכנס לסינק לקול צחוקם של מלאכים. אני מסתובב לדרום מזרח, מקבל מהירות ומתרחק מההר. בחרתי שדה נחיתה הגובל עם כביש הכניסה לדבורייה. גבול השדה מול הרוח מוגן בשורת עצים. לא יותר מ200 מטר עד סטאר, ועוד 50 לקפה של טיהאני.
***
מבט סביב ואני רואה 4 גלשנים בתרמיקה צפופה, נראה מעל גובה ההר, דרום מערבית ממנו. העיניים שלי מטיילות מהם, בקו דמיוני נגד כוון הרוח, מחליט שיש לי עוד גובה לפני הפיינל, וניגש לחתוך את הקו. האוויר נהיה מחותחת, אני נותן לכנף לזרום אל תוך הסינק, ואני בפנים. כמה סיבובים אחרי זה, עדיין מתחת להר, נפרדות דרכינו. מצאתי שדה נחיתה חלופי בכפר ליד, וראיתי רכס קטן מאחוריו, במדרונות הדרום מזרחיים של ההר, שנראה כמו טריגר אפשרי. שוב, אני בפנים, חוצה את הכביש הראשי ומטפס ל1,350 בסיבובים הולכים וגדלים. ישראל הקטנה והיפה פרוסה מתחתיי. המנזר מערבית ממני. הלאה, במרחק, אוניברסיטת חיפה בולטת כמו שן ברכס הכרמל. גבעת המורה נראית כמו גבעת חול קטנה, הגלבוע צומח מתוך עמק בית שאן, הנפגש עם עמק הירדן בערפילים. מתחתיי השדות של כפר קיש, ובמבט לצפון מזרח הכינרת, נראית כמו אגס דורש ביס.
בערפילים, רמת הגולן ומבוא חמה, הארץ המובטחת. אני מקבל החלטה. זהו, זה, אני ממשיך. זה היעד. מבוא חמה, הנה אני בא.
***
לא עוברת דקה מההחלטה הגורלית ואין יותר תרמיקה. או שהגעתי לקצה שלה או שאיבדתי אותה. רכס יבניאל נכנס לפריים. אני מזגזג בחיפוש במורד הרוח. כלום. למאגר המים אני כבר לא אצליח להגיע. אני צריך את המרחק הקטן ביותר לרכס. אם אני מצליח לעבור את קו הרכס, אני מקבל עוד מאתיים, שלוש מאות מטר גובה. אני מהמר על שן ברכס. הדבש נוטף משם, אני חושב, ומשחזר תיאוריית תרמיקות ליסייד. לקראת הגעה, כבר בתוך רזרבות גובה, אני נכנס לסינק של מינוס 3, ומנסה להתרכז מעל הקללות של הקול שרצה להיצמד לכבישים. "התרמיקות לא נוסעות בכביש!" הוא מצטט את קול ההחלטיות בלגלוג. "ממש פילוסופיה עמוקה..." לגלוג הופך במהירות להתמרמרות פולנית. "עכשיו נצטרך להיסחב משומקום, עם 20 קילו על הגב, ומה עוד ש..." ופתאום, שקט. קולו נגדע ברגע שקולי נשמע.
"לך מפה, עכשיו. לא הזמן, לא המקום."
בשקט שנוצר אני חוזר למרכוז. מהירות הרוח נמוכה, מתחת ל10 קמ"ש, לא צפויים רוטורים מעבר לרכס, אני יכול לעבור נמוך, וחייבת להיות שם תרמיקה. חייבת. יתירה מזאת, היא תהיה חזקה. הרוח לא מפזרת אותה. הרוח עוברת מעל לשלוחות הרכס, שמתחממות על ידי השמש מהבוקר. אני חוצה את קו הרכס, ומרגיש שנכנסתי לכבשן. "היא חייבת להיות פה", לופה לוחשת לנו. אני מרגיש את זרמי החום באוויר. דקה של מתח בזמן שאני טס אל עבר שלוחה והתרמיקה שלי אכן שם, לוקחת אותי לכוון ה1,100. אילן בא לבקר אותי ומזכיר לי את הטיפים. נחל יבניאל, והאזור דרומית לצמח.
אני מצליח בעיקר לשמור גובה בדרום צמח. אחרי שלוש ורבע שעות, אני מותש, ונכנס לגלישה לשדה הנחיתה מתחת לעמדה במבוא חמה.
אני ניגש לנחיתה שהפכה להיות טבע שני. פלייר ארוך, ברקס ראשון מספר מטרים מהקרקע, כנף אחורה, קדימה, וכאשר מעלי, 50 סנטימטר מהקרקע, אני מזקר, מתיישב על כורסת ספוג / אוויר.
אני לא שוכח להודות, כל פעם מחדש, לאלה שתכננו את האיירבג ככלי לטיסה יומיומית ולא רק למצבי חרום.
אני שולח הודעת אס.אם.אס לידידה יקרה:
"איבדתי את בתוליי בדרך מהתבור למבוא חמה".
אני מתקשר לחברי הנפש שלי, עושרי האמיתי באושר הרעות עמם, קשר אמיץ הנובע מתשוקתנו המשותפת לפרוץ את גבולות עצמנו בשמיים, מספר שאכן נחתי במבוא חמה, ושומע מהם שהם כבר בכביש 6 בדרך לנתניה, ממהרים לתפוס קצת רחיפה ברכס.
***
הדודג' דאבל קאבינה יורד מהכביש ובולם בגלי אבק רועשים. אילן, אדריינוס ואבי התורכי מרעיפים עלי אהבה. אילן מוסיף מקלחת, כיאה לטיסת סולו קרוס ראשונה.
