לקריאה בעמוד נוח:
http://carlososin.blogspot.com/אדרנלין פמפם כל הדרך אל העמדה בדיקי דנדה. ענן קומולוס מזמין, ותוך דקות אני יוצא, ראשון.
wind dummy, קוראים לזה. אני מתיישב ברתמה ותוך שניות, אני נשלף.
אינטואיציה לוקחת ואני מבצע בעיתת מספריים שלוקחת אותי יחד עם הכדור לעומק הרשת.
שאגות האוהדים באצטדיון מחרישות אוזניים. מהירות הסיבוב גדלה, הרוח מחליפה את האוהדים והשאגה מתגברת.
אני נשכב על הצד, מושך עוד טיפה היגוי פנימי. G מתגבר, מדביק אותי לרתמה. הכנף מגלה רצונות משלה, ומגבירה הטיה.
תוך שניות אני שוכב על הצד, ויותר מרגיש צלילה ספיראלית מאשר רואה את הקרקע מתרחקת.
ללא ואריו שיאשר לי אחרת, יצאתי, כך הסתבר לי אחר כך, מהתברגות טוטאלית.
נזרקתי מהעילוי לזרם אוויר יורד חזק עוד יותר, התרמיקה זרקה אותי החוצה בזעף ולפני שיכולתי להגיד ג'וקי סנדרסון
מצאתי את עצמי במחצית הרכס, מתרגל בעל כורחי טיסת סרטן. איבדתי את הסייקל.
אני רואה את הג'יפ מגיע לשדה הנחיתה. מבט זריז בשעון – יש לנו זמן לטיסה נוספת.
עוגמת הנפש מתחלפת להתרוממות הרוח של עצם היותי טס, בנפאל, טראסות מתחתיי,
ובית ספר ממתין לפזר מעליו סוכריות.
*
הטראסות עוקבות אחר הקונטור הטבעי של ההר, נכנסות ויוצאות בSים מתפתלים,
קווי גובה של מפה טופוגראפית המשורטטים על האדמה.
בטיסה בשמיניות אתה מתמזג עם הצורה של השלוחה, עוקב בטבעיות אחר קווי המתאר.
אני מתעקל עם גל הטראסה לשמאלי. גופי בנטייה ימינה ובסיבוב חזרה בשמינייה,
ברגע שאני מרגיש את העילוי מתגבר, אני מחריף את ההטיה,
מוסיף היגוי ומתחבר לגל הטראסה מעל, בעדינות מעביר את משקל הגוף שמאלה, שוב החוצה מהרכס.
אני עמוק במשחק המטוטלת וזה נחמד וכיף והרמוני אבל שלושת השמיניות האחרונות היו בכיוון מטה.
אני מבין שאין מצב שאני מגיע היום לבית הספר. הערכת מצב זריזה. אני כ500 מטר משדה הנחיתה,
עם 200 מטר גובה, 350 מהכביש וחוטי הטלפון. החלטה מתקבלת. אני יוצא לנחיתה.
אני מתרווח לגלישה, מוציא סוכרייה עטופת שקית אוויר, ובעודי מתחיל לספוג את הטעם, אני רואה בית ספר,
100 מטר קדימה, 35 מעלות שמאלה ממני. ברגעים כאלה אתה מצטער שלא הקדשת
יותר תשומת לב לחומר בשעורי גיאומטריה, אבל האינטואיציה אמרה לי שיהיה בסדר,
וסטיתי שמאלה אל עבר בית הספר. ילדים משחקים במגרש המשחקים, לובשים סוודרים ירוקים.
אם רק היו לובשים סוודרים כחולים, הבגידה שלי לא הייתה כל כך נוראית.
אני מסתכל אחורה על בית הספר במעלה הרכס, ושולח להם הבטחה לסוכריות מחר.
הירוקים רואים אותי, ורצים לפינה הקרובה של המגרש בערבוביית נפנופים וקולות.
אני ממתיר עליהם גשם סוכריות, והצהלה מוכפלת. אני צועק להם "נמסטה", מנפנף חזרה,
מעביר משקל גוף ימינה חזרה לכוון שדה הנחיתה, חיוך מרוח לי על הפנים.
אני מניף ביד ימין חרב דמיונית ואומר "אני מכתיר אותך, קרלוס משבט אוסין,
איש הממתקים של ההימלאיה..." ובאותו רגע, חטפתי סינק.
בועה במעוף של כוכב שביט פוגעת בי, ואני יורד עשרות מטרים בשובל האוויר היורד.
לא ברור לי שאני עובר את קווי הטלפון מעל הכביש בזווית הגישה הנוכחית.
אני פונה שמאלה, טס ישירות אליהם, ומחפש שדה קרוב יותר מהשדה המתוכנן.
אני מזהה כזה, ארוך, מקביל לערוץ הנחל היבש ולכוון הרוח.
אני עובר את קווי הטלפון ופונה ימינה לנחיתה.
*
אני בפיינל ו- 15 שניות לפני שאני נוחת, אני רואה תעלה עמוקה לפני הטראסה.
שנייה נוספת מגלה סלע גרניט יורד לעומק התעלה. שנייה נוספת מגלה לי
שעובי התעלה שני מטרים ועומקה 4 לפחות. סלע הגרניט מגיע עד לתחתית,
זרם מים עדין נשען עליה בדרכו אל ערוץ הנחל. לא יכול להסתכן.
סינק, מורח אותי מול מציאות קשה. אני שובר חזק שמאלה, מבטי על חלוקי הנחל,
והפרוטזה יוצאת לי מהמקום, מוחזקת על קצה הגדם ברצועה אלסטית.
אני לא יכול לנער אותה מעלי, לא יכול להוריד את הידיים מההגאים. אני נוטה ימינה, מתייצב מול הרוח.
אני עומד לנחות על ערוץ הנחל היבש. אם רגל ימין פוגעת בחלוקי הנחל בנחיתה,
אני יכול לשבור את הברך, והלך עלי. זה לא יכול לקרות. אני מתחיל למשוך את הברקסים,
מתכונן לזיקור הכנף וגלגול צנחנים שמאלה. ואז..., (J) שלוש שניות לפני הנחיתה, אני נזכר... יש לי איירבג!
תחושת אושר ממלאת אותי, אני משחרר קצת ברקסים תוך נשימה עמוקה, מקבל מהירות,
מרים רגליים ועושה פלייר ארוך, מזקר את הכנף בגובה 50 סנטימטר,
ומתיישב על הכורסא הנוחה ביותר, המפנקת ביותר שאי פעם הייתה לי, ברגע הכי נכון שאי פעם יכול היה להיות לי.
תודה אריה.
תודה.
נשארתי לשבת דקות ארוכות, מבטי בעננים השטים להימלאיה.
*
יאן צועק לי ממעלה הגדה. את החיוך הוא לא יכול לראות. אני מעלה שני אגודלים. כשהוא מגיע אליי אני מספר ומעכל, מספר ומעכל.
אנחנו מגיעים לטראסה המתוכננת, מורידים את הציוד, מתיישבים, אני מספר שוב, הפעם כבר צוחק.
סבסטיאן קורא אותנו לסדר. "נדבר על תרמיקות, כניסה עליהם, השארות, התמרכזות, היזרקות ונחישות."
הוא מדבר אנגלית במבטא צרפתי כבד:
“ … you have to understand… Ze termik is not going to be waiting for you.”
"...אתם צריכים להבין!!! התרמיקה לא תחכה לכם. זאת לא ביצית שיושבת לה בחלל, מחכה שתפרו אותה!!! היא בתנועה, נהדפת על ידי הרוח, מתפזרת ומתחברת..." הוא בודק את הערנות שלנו. זה מיותר. אנחנו לא מסוגלים להוריד את העיניים ממנו. הוא נראה כמו נביא זעם. תורתו בחייו וחייו תורתו. "התרמיקה משנה צורה, כל הזמן. הרוח, תרמיקות אחרות שמתנגשות בה..." הוא מסתובב, ידיו ערבוביה אל כל המקורות וכל הדרכים מעלה. "תרמיקות מתנגשות כמו בועות בכוס קוקה קולה", התאמה על "קולה", התאמה על ה"ה","..."והמרכז שלה משתנה, כל הזמן. המרכז כל הזמן רוצה לזרוק אותך החוצה" הוא מסתובב ומסתובב, ידיו הצידה כמו אחוז צנטריפוגה, ונעצר בפתאומיות מולנו.
"זה לא רק עניין של למצוא את המרכז, ולא רק להיאחז בו, זה בעיקר לחזור אליו כאשר אתה נזרק ממנו!!!" הוא קודח בנו מבטו, מחפש את אור ההבנה. "אתה צריך ללחום דרכך חזרה!". הוא קופץ אחורה בתנועה סיבובית, ידיו כנפיים והוא טס בשמי הטראסה לרגליו. הוא רץ, מקפץ, קופץ במעגל, מראה את תנועות הגוף הנדרשות להתמזגות עם היסודות. "כאשר אתם נזרקים מהתרמיקה, תשתמשו במהירות שאתם מקבלים מהירידה העוטפת את העלייה," הוא פוער בנו מבט של רצח בעיניים, " הסינק לא נגדכם, הסינק הוא סינק, תשתמשו במהירות של הסינק בשביל להבקיע את הדרך חזרה! תפתחו טיפה את הסיבוב, ותסתערו פנימה! הטיית גוף מלאה, היגוי משלים וקצת לחץ על הכנף החיצונית ועם הכניסה, שחררו" הוא נוגח אל תוך התרמיקה הדמיונית, גופו בעקבותיו, יד אחת כמעט נוגעת בקרקע, יד שיניה גבוה באוויר. הוא מתאזן קצת ומסתכל על הכנף הגבוהה. "תרגישו את הכנף החיצונית. תקשיבו לה. כשיש נפנוף, הטיפ מספר לכם שהוא נגע באזור הלחץ הנמוך. הוא נגע באוויר היורד שעוטף את האוויר העולה. אם תהיו מהירים, תישארו בפנים." הוא מזיז אצבעותיו ומרגיע אותם במשיכת זרועה פנימה, מבהיר את העניין. הוא נעמד מולנו עם זרועותיו בשיפוע. קומפרי? בין רגע, הוא מוחק את החיוך, ניגש אליי, רוכן מולי, ידיו נשענות על ברכיו, מישר אליי מבט ניאנדרטאלי ויורה:"כן קרלוס, ולמה יצאת?!" שאגת האוויר בתרמיקה מסתננת פנימה בין מילותיו. "חשבתי..." "אתה לא צריך לחשוב! אתה צריך להאמין,...אתה צריך להרגיש! נכנסת? תגביר הטיה, תגביר עוד, עד שתרגיש שאתה בתדר, מקשיב לקול המגנט... "
הוא נשען יותר ויותר ידיו כמו סוס נדנדה. "ומה אתה עושה? אתה נשכב על הרתמה, מסתכל מטה, מקווה שאתה עולה ולא יורד!!!"
סבסטיאן נעמד, מסתכל בי ברחמים ולאחר שאיפת אוויר ארוכה, הוא נושף בי "ככה לא בונים חומה! ככה לא טסים בתרמיקות. אתה יודע למה יצאת? כי איבדת את חוש המיקום שלך בתלת מימד. (אנחנו הולכים על דו...) ברגע שאתה מאבד את חוש המיקום אתה נכנס ל NO FLY ZONE . אתה עלה נידף ברוח. אתה מאבד את השליטה, אתה מאבד את החופש, שהוא הסיבה שבגינה הגעת הנה." הוא מצייר כנף מעליו ואז מוריד ידיו לצדי פניו, כמו מבקש למקד את המסר. "אתה צריך להיות בשליטה על הכנף. אתה צריך לרכב אותה כמו סוס ולהקשיב לה כמו אהובתך."
*
"אתה צריך לשמור על המיקום שלך מתחת לכנף." הוא קולט את עצמו, מחייך, ועושה תנועת אהבה כלפי מעלה. "לך תקרא על active flying הלילה ונעבוד על זה מחר. תקרא, תבין, תפנים, תתרגל על יבש, כמו שסיפרת לי שהייתם עושים בקורס טייס. תן לאינטואיציה את הכלים שהיא צריכה על מנת שתוכל להיבנות, על מנת שתוכל לשרת אותך, עד שתתמזג איתה, ובטיסה תעסה לה את הגב, בזמן שהיא מובילה אותך לשחקים."
*
הוא שולף חיוך, ניגש לערימת הציוד וחוזר עם רימתה. "בואו נדבר על צורת הישיבה בטיסה." עם המילה "טיסה", הרתמה נוחתת מולי. הוא מתיישב עמוק בתוכה, מותח רגליים קדימה ודוחף בstirrup. הגב שלו 35 מעלות לאחור. "אתה די שוכב, וזה טוב. זה נותן לך הזדמנות לראות את הקרבינות (תודה שימי) ואת הוויליינס זה נותן לך ראיה מרחבית. אולי כדאי שתעשה wrap עם ידיות ההיגוי, תנסה את זה..." ידיו ב90 מעלות, טיפה נשענות קדימה. "בסיבוב, אתה שומר על צורת הישיבה. היגוי גוף מסתיים כאשר חצי תחת מורם, החצי השני לוקח את משקל הגוף, החזה לצד הסיבוב כל עוד הראש ישר בין הוויליינס. המבט כל הזמן על האופק. כך אתה שומר את תפיסת המרחב." הוא עושה סיבוב לצד השני, הקרוב אליי, עד אשר עיניו בוהקות מולי. "קומפרי מון אמי?" טוני נכנס לתוך הנשימה. "יו נו תינק אין אקרו..." סבסטיאן קוטע אותו. "אני לא יודע על אקרו, אני מדבר על איך טסים תרמיקות עכשיו. יש לכם עוד זמן עד שתגיעו ל90. "אבל אני..." הוא מחייך אליי "אתה לא היית יותר מ60...ועכשיו אני אספר לך למה הכנף לקחה אותך...אם התרמיקה הייתה יותר חלשה, בהטיה שבה היית, היית נזרק החוצה. בסיבוב, ברגע שהגעת להטיה שאתה רוצה, תיישר את הגוף חזרה למרכז הרתמה. לסיבוב יש אינרציה, והוא ישמור הטיה. תמשיך להישען, ההטיה תגבר".
יאן מגיע עם שקית בירות. סבסטיאן מוריד חצי בקבוק בשלושה שלוקים ושואף ארוכות מסיגריה מגולגלת שהגיע לידיו. רוגע אופף אותו. מבטו בוהה אל עבר פסגת הקיר הירוק, אלף חמש מאות מטרים מעלינו. כאשר אתה טס בתרמיקות, אתה לא מסתכל על הכנף, אתה לא מסתכל על הקרקע, מבטך רפוי ואתה מקלט לתדרי התרמיקה, הוואריו רק מאשש את התחושה, שתיים, שלוש שניות אחרי..."
"על תחשוב את זה, תאמין בזה".
מאוחר יותר הוא יאמר שלא צריך להאמין איפה התרמיקה. צריך לדעת איפה היא...
"או קיי, דיברנו מספיק. בוא נלך לאכול נודלס"
בלילה, ב"אוורסט סטייק האוז" עם כל החבר'ה, על קילו פילה בופאלו (לא רע אבל אין כמו פרה), סבסטיאן מספר את הסיפור, נחנק מצחוק ודמעות זולגות לו..." ואז קרלוס מגיע אליי, כולו שטוף זיעה לאחר שטיפס החוצה מערוץ הנחל, מדביק לי נשיקה על הלחי ואומר לי "תודה, עשית אותי לטייס יותר טוב היום"".
