היום זה סוף סוף קרה.
5 חודשים אחרי התאונה בגלבוע שוב הרגשתי את התחושה המדהימה של האוויר בפנים כשהרגליים גבוה מעל הקרקע.
היו לי הרבה התלבטיות אם לחזור לרחף. הפגיעה והשיקום היו יותר מסובכים ממה שחשבתי בהתחלה.
אבל כנראה שההתמכרות יותר חזקה.
לפני חודש הרופא אישר שאפשר לחזור בהדרגה לפעילות גופנית- ואז קבלתי את ההחלטה שעד יום העצמאות אני באוויר.
אחרי הרבה מחשבות ובדיקות קניתי השבוע מצנח חדש מארנון-קרמה ספורט בצבעי כתום-אדום. קצת הנפות עם ארואסטי אתמול בירקון, והיום בבוקר ארנון טלפן ואמר לי שהוא יהיה בארסוף ואם אני רוצה הוא יישמח לעזור לי בהנפות...לי היה ברור שהיום זה הולך לקרות.
אמרתי לאשתי ולהורים (בכל זאת אבא שלי היה עד לתאונה) שאני הולך להתאמן בהנפות עם המצנח החדש, ויכול להיות שאני גם ארחף, באלמנט של ציניות אשתי שאלה אם יש לי בקשות מיוחדות לכיתוב על האבן או שאפשר ללכת על הנוסח הסטנדרטי- אמתי לה שמבחינתי אין בעיה עם הסטנדרטי.
0230 ארנון נוחת מטנדם, אני מתחיל להניף ואז ארנון פשוט לוקח אותי לקצה המצוק...עוד כמה צעדים והרבה פחדים...והופ אני באויר.
האמת בהתחלה אפילו פחדתי לשבת ברתמה. לאט לאט הרגשתי שהכל מתחיל לחזור...ואוו איזו תחושה, כמה התגעגעתי.
אחרי 20 דקות ניגש לנחיתה, קצת מפחד, הולך סביב, הפעם ניגש לנחיתה עם יותר גובה. משיכת ברקסים ואני על הקרקע, המצנח מעל הראש ואני מתקדם, והפעם לבד, לעבר המצוק. ככה עוד 3 פעמים של touch-&-go. באוויר אני זוכה לברכה מסחלבון, הוא בטח לא ראה אבל החיוך שלי כבר מגיע עד הברקסים.
איזה יום נפלא לחזור לעניינים.
תודה ענקית לכל החבר'ה של רוח הקודש שעודדו אחרי התאונה, וכמובן תודה מיוחדת ל 4 אנשים מדהימים (לפי סדר א"ב): אבי, אדרי, ארואסטי וארנון שלא ויתרו לי.
