הקרוס הראשון שלי
היום 18 לאפריל 2009, אחרי שנה וחצי של פעילות ו 140 שעות באויר אני מגיע לתבור.
קצת פרפרים בבטן - לא כל כך בטוח שאני רוצה לטוס. ערן שחר ואדרי די משכנעים שכדאי לטוס.
עמית קדמי ממריא לפני עם 40 אחוז קריסה של כנף ימין שומר כיוון מעולה אך לא מוצא עילוי ונוחת מתחת לעמדה וזה ממש לא עושה לי חשק לטוס.
יושב עוד 5 דקות בעמדה ומחליט שכדאי לטוס. במקרה הכי גרוע אם אני ארגיש לא נעים באוויר אני אנחת למטה.
ערן שחר יוצא לאוויר ואני אחריו טס לכיוון דרום על ההר מטפס ל +200.
לא מוצא כלום ורואה את ערן (בזוית העין) 50 מטר מתחתי בסינק.
רואה שאין לי מספיק זמן אפילו לחצות את הכביש ומחליט לנחות במגרש כדורגל.
ערן ניגש לנחיתה ואני ממשיך אל הנחיתה שלי במגרש.
100 מטר מעל המגרש מרגיש איזה עילוי קטן ומחליט להסתובב עליו.
רואה שאני בעילוי לא רע +1.5 לא עוזב ממשיך בערך 8 – 10 דקות.
מציץ בואריו ורואה 1200 מעל גובה העמדה.
ברגע זה אני די לבד בשמיים ומחליט שהגיע הרגע: אני יוצא לקרוס!
מתחיל בגלייד לכיוון תחנת הדלק.
מחשבות של היכן לנחות: מכוון לכיוון יבנאל, מאבד גובה... מעל תחנת הדלק אני מוצא את התרמיקה השנייה שלי בגובה של 755 מטר. מסתובב 3 דקות.
חצי סיבוב בסינק חצי בעילוי אחרי 3 דקות לא הרווחתי כלום וגם לא הפסדתי.
משום מקום מצטרף דורס. הוא לא מבין מה אני עושה וההרגשה שלי היא שהוא אומר לי "דביל אתה בכלל לא במקום הנכון בוא איתי " אני טס אליו ואז אני ממש ממורכז ואני עולה עד 1100 מטר.
בחצי סיבוב אני רואה את התבור ואומר לעצמי: "מה זה לא עשיתי כלום אני ממש קרוב לתבור" ובחצי השני של הסיבוב אני רואה את מרגלות יבנאל. ממשיך בגלייד לכיוון יבנאל-שרונה. ממש לא מזהים את המדרון של שרונה או יבנאל. מגובה כזה, זה ניראה כמו פלטו. עכשיו הגובה שלי הוא 400 מעפ"ש בוחן אופציה לנחות.
מוצא לעצמי תרמיקה של +6 וחצי. מטפס לגובה של 1550. שואל בקשר אם בגובה הזה שווה להמשיך... בכל זאת, פעם ראשונה שלי ואני לא יודע מה צפוי בעמק. אף אחד לא עונה לי.
אני מסתכל סביבי: אין אף אחד. הרגשה מוזרה. אף אחד לא איתי לאורך כל הדרך. עוברת בי הרגשה של בדידות מוזרה. טוב - מה עושים? ממשיכים.
מזהה את השטח. טוב - אני מכיר את הצפון. ממשיך לכיוון צמח. 800 מעל צמח מוצא פיפס כאן ופיפס שם - לא משהו ששווה להסתובב. הבעיה היא שאני לא מכיר היכן עוברים חוטי חשמל והיכן כדאי לנחות. אני מכוון את עצמי לפי קו המים של הכינרת עד תחנת הדלק של האון. יש לי עדיין גובה - מחליט לחצות את הכביש ומוצא שדא נורמאלי, בוחן את הרוח ונוחת נחיתה מושלמת.
ההרגשה מדהימה במיוחד שאלעד נחת לידי, אז היה לי למי לפרוק את פרץ השמחה שהתחוללה בנשמתי (כמו שאמרתי לאלעד: "אם לא היית מגיע, בוודאי הייתי מחבק עכשיו איזה עץ ומספר לו הכל...").
היה לי כבוד לטוס היום עם כולם תודה תודה תודה.
עוד משהו לא פחות חשוב: תודה מיוחדת לשימי.
אחרי הכול אני כאן בזכותו. לא חושב שיכולתי לעשות את הטיסה הזאת ללא הליווי הצמוד שלו באויר בצורה מנטאלית, ועל זה אני חושב שמגיעה לו הערכה.
טיסות בטוחות וקרוסים לרוב.
שלכם יניב.
