מה שגרזון קורה לו "גורם האמונה", הוא בעצם מה שנחי אלון קורא לו "חרמנות טיסה". המקור של השניים מגיע מאותו מקום, ולמקום הזה ממש לא קוראים "ראציונל".
גם אשר חפץ דיבר על הנושא בזמנו (ותיקי הענף יסבירו לצעיריו מי הם השמות הללו) מספר פעמים. לראשונה הוא העלה את הנושא בהרצאה שנשא בקורס מטראולוגיה הראשון. הוא סימן אז את הנקודה הכי מסוכנת ב"קריירה" של מרחף, ותיאר אותה בפשטות "כאשר אתה מפסיק לפחד".
אשר הבדיל אז בין 2 סוגי פחד: זה שמשתק (ואמור לרמוז לך: העניין הזה הוא לא בשבילך), וזה שגורם לך להשאר דרוך, והוא זה שאשר תיאר כפחד מבורך שהסכנה מתחילה כאשר הוא מתפוגג והמרחף מתחיל להרגיש נוח מדי ובטוח מדי ביכולותיו.
מלוא הערכתי ותדהמתי לגרזון, שדווקא הוא מעלה את הנושא. זהו ספין של 180 מעלות. לראשונה יצא לי לראות את גרזון כאשר הוא בחצי הגובה שבין עמדת ההמראה בגלבוע לבין שדה הנחיתה. חצי כנף התנדנדה לה באופן ממש לא מוטס (ע"ע סמרטעף במילון איתמר נוינר. נדמה לי.) ונשארה כך גם כאשר הוא התיישר מעל לשביל ונחת באופן הכי מדהים מבחינתי אז, על חצי מצנח. יש לי אפילו תמונה של האירוע. איתי לנואל עמד אז לידי ושאלתי אותו "למה הוא טס כך?", ואיתי ענה בפשטות, ש"ככה גרזון אוהב". את התמונה הזו בגירסאות שונות פגשתי עוד מספר פעמים גם אחר כך.
ולסיום רק אומר, שאני מתחבר לגמרי לפתיח שרשם צחי. את הרומן שהיה לי עם הענף הזה, התחלתי בטיסת טנדם עם הכריש. בגלבוע. למטה על שביל הנחיתה כבר נרשמתי לקורס, והמשכתי עם לנואל עד לרכס. באותה תקופה ממש נהניתי מכל העניין והייתי בטוח שתוך שנתיים-שלוש גם אני מטנדם חברים בכייף. אבל אז באה התאונה הנוראית של שחר דיין ז"ל שהיה חבר יקר. מאותה נקודה התחלתי להמעיט יותר ויותר בטיסות כיום אני טס לא יותר מפעם-פעמיים בשנה, וגם זה רק כי אני מכריח את עצמי.
תקשיבו לגרזון ותקשיבו לנחי אלון (שעבר גם הוא חוויה מרטיטה שתחילתה ב"חרמנות טיסה"). גרזון מדבר מהלב ואצל נחי זה אפילו חצי-אקדמאי. תקשיבו לשניהם, ותזכו לטוס בכייף עוד הרבה.
