אז ככה.
ביום ששי הגעתי לתבור מאוחר כהרגלי והרבה מצנחים היו כבר באוויר ואלה שהיו מעל המנזר או בקרבתו התקדמו מערבה מאוד מאוד לאט.
דבר שהצביע שהרוח חזקה למדי למעלה.
צחי אמר לי שנראה לו שהוא לא ימריא.
אני לא הייתי בטוח אם אמריא אבל הכנתי את המצנח לכל מקרה ונרתמתי במחשבה שאם ייחלש קצת אהיה מוכן.
בינתיים על העמדה איתי ניסה 3 או 4 פעמים לעזור לבני ישי להמריא בסייקלים נמוכים, ולאחר כמה נסיונות כושלים התייאש ונרתם בעצמו עם נוסע לטנדם והמריא.
אני חיכיתי עוד איזה חצי שעה ולאחר שבני המריא לבד וללא עזרה, והיה נראה לי שהיה סייקל נמוך המראיתי ותיכף תפסתי טרמיקה נחמדה שהעלתה אותי עד לגובה 950 מטר והחלה להחלש יותר ויותר ונגמרה לי מעל המנזר בגובה 1030 מטר.
בעמדה כבר לא היו כמעת מצנחים פרוסים.
ואני שעליתי כל כך בקלות לגובה שהיה מספיק בשבילי בתנאים שהיו , לשים גב אל הרוח ולצאת לקרוס, כאשר ראיתי מזרחה בעמק מצנח עולה כמו טיל תפסתי "גרידיות" בלתי מוסברת ובמקום לצאת לקרוס עם הגובה שהיה לי החלטתי לטוס מזרחה אל הטרמיקה של המצנח העולה במטרה לטפס הרבה יותר גבוה ורק אז לצאת.
דא עקא, שאיך שפניתי מזרחה אמנם התקדמתי אבל נככנסתי כנראה לסינק של הטרמיקה שאליה טסתי.
כך שמהר מאוד אבדתי את כל הגובה שהיה לי ומצאתי את עצמי בגובה 300 מטר כמאה מטר מזרחה מן העמדה.
והחלטתי להתכונן או להמשיך כך מזרחה וצפונה , כי הרי באתי מכיוון המנזר, ולנחות בשדה המותר, או לחילופין אם יפסק הסינק ויגיע העילוי הגואל, להתקרב שוב אל ההר ככל שהעילוי ימשך תוך כדי המשך הטיסה צפונה.
וכך היה , מגובה 300 ככל שאני עולה כך אני מרשה לעצמי להתקרב עוד קצת אל ההר מרוכז מאוד בלהשיג גובה, כאשר הפעם אמרתי לעצמי איך שיהיה לי גובה מספיק בשביל לעזוב את ההר, אני לא מחכה.
אני רואה את יוסי שטייף, שקודם היה הרבה יותר נמןך ממני , הפעם כ300 מטר מעלי וכמאה מטר צפונה ממני, הוא עולה ואני מצמצם את הפערים אליו.
מה שלא שמתי לב, זה שהרוח התגברה משמעותית תוך כדי הטיפוס שלי , ושאני נסחף מזרחה יותר מהר ממה שאני עולה, ושאם אני אמשיך אני עלול להכניס את עצמי לפינה לא טובה.
ללא גובה מספיק לעזוב את ההר בביטחה מצד אחד, היו לי רק כ200 מעל ההר, ומצד שני אם הייתי ממשיך להיסחף מזרחה כבר לא תהיה לי אופציה להיחלץ משם קדימה.
לכן הסתובבתי מערבה וטסתי אמנם קדימה ב-9.5 קמ"ש אבל תוך כדי איבוד גובה חזק, זו לא היתה ירידה אנכית,אבל בהחלט איבוד הגובה היה כזה שהמהירות הקרקעית של 9.5 קמ"ש ( עדיין ללא שמוש בס.ס) לא היתה מספיק טובה בשביל להגיע לקדמת העמדה ולצאת בביטחה לעמק.
לכן החלטתי להתרחק מן ההר, כל עוד היה לי עדיין גובה, לכוון צפון לפינה הצפונית של הכפר שם זיהיתי מרווח בין מטעי עצי הזית, שלא היו לפניו מכשולים שייצרו רוטור מספיק גדול שאוכל לנחות שם בביטחה.
נשכבתי חזק ימינה ברתמה , והמשכתי להתקדם במהירות נמוכה מעשר קמ"ש תוך כדי החלקה צפונה ובאיבוד גובה עצבני.
רק אז כאשר הרגשתי שהאוויר היה יותר יציב, לחצתי בהדרגה על הס.ס. ובגלל הונטורי והתגברות הרוח, כל הס.ס. לחוץ, שבתנאים למינרים, מוסיף למהירות שלי עוד 12 קמ"ש , הספיק הפעם בקושי רק לשמר את המהירות הקרקעית שהיתה לי של פחות מעשרה קמ"ש.
כאשר הגעתי למקום שבחרתי לנחות בו אבדתי את שארית הגובה שנותר לי בניה חדה דרומה וחזרה ונחתתי בבטחה,
נשמתי לרווחה, הכנסתי את עצמי לפינה שלא הייתי צריך להכנס אליה.
תוך דקות הגיע צחי, תודה צחי המחלץ האולטימטיבי, ולקח אותי חזרה לעמדה שם פגשתי את חוואיג' שעקב אחרי עד הנחיתה, והוא אישר לי שבדקות הרלוונטיות הרוח התחזקה מאוד מאוד ובבת אחת.
זה שיצאתי בשלום לא צריך למעט מן הלקחים שצריכים להפיק מין האירוע.
היות וזה לא תחקיר המסקנות והלקחים יבואו אחר כך.
אבל מה שבטוח שהתבור כמו זכרון הם מקומות שמצריכים הרבה מרווחי ביטחון וצריך להתייחס אליהם עם הכבוד הראויים להם.
דרך אגב יוסי שטייף שלא היה הרבה יותר גבוה ממני כאשריצא לכוון הכינרת בסוף נחת בכפר חרוב כמדומני.
טיסות בטוחות ומהנות לכולם.
אריה לשובר SOL PARAGLIDERS DEALER
