אתמול אחה"צ נפגשנו ג'ימי קדושים ואנוכי לטיסת אחה"צ באיזור קיבוצו של ג'ימי (כפר עזה). התכנון היה לבצע טיסה מקומית לאחר טיפול במנוע הממ"ר שלי, במועדון של ג'מי בקיבוץ.
השעה 17:40 ולפנינו אפשרות לשעה וחצי טיסה לפחות.
לאחר היסוס קל לביצע המראה "כהרגלנו" ממגרש הכדורגל של הקיבוץ (הרוח צפונית וחלשה!) אנו מחליטים להמריא מאחד השדות המקיפים את הישוב.
לג'ימי כרגיל אצה הדרך, מה לעשות הילד מזמן לא טס, עברו 24 שעות מהפעם האחרונה והוא מרגיש שבוער לו בעצמות להמריא, הנפה אחורית מול הרוח והילד באויר.
אני מתנהל לי בקצב שלי מושך בכבל ההתנעה (את הסוללה השארתי במועדון לטעינה) וראה זה פלא, המנוע מניע במשיכה הראשונה כרגיל והכבל לא חוזר חזרה (הנ"ל מוחזר ע"י קפיץ למשיכה נוספת) מה שאומר שלאחר הדימום אני בבעיה (המצנח עדיין לא מחובר לרתמה ולכן אני נאלץ לכבות את המנוע).
לא מתיאש (הרוח עדיין בסביבות ה 15 קמ"ש מה שאומר לי שההמראה תהיה מהירה - מקסימום שלושה צעדים ואני באויר.
מחזיר את הכבל למקומו בעזרת שני מברגים שמסובבים את המותחן ומכין את המנוע להתנעה חד פעמית (אין פעם נוספת במקרה של תקלה כזו-הקפיץ המחזיר את כבל ההתנעה נשבר ולא יחזור לתפקד), פורס את המצנח, מחברו לרתמה, מניע את המנוע שכרגיל לא מאכזב ומתרומם עם הרתמה לצורך הנפה "הפוכה" כמובן.
איך שאני מתרומם ומתארגן עם הויליינס הרוח יורדת במהירות ומתיצבת על 0. אופפס, זה עוד לא קרה לי בממ"ר.
מחכה דקה , שתיים, חמש ואף משב לא מגיע מי שכן מגיע זה ג'ימי, מסמן לו להתקרב אלי, ונוצר לי הרושם ששנינו מבינים מה אנחנו צריכים באותו הרגע.
ג'ימי מתקרב מולי בגובה נמוך (חצי מטר עד מטר) ואיך שהוא עובר את הקו שלי, הוא פותח את המצערת עד הסוף ומפיח רוח חיים בחופה וזה לא מספיק כדי להמריא. ג'ימי מבצע חליפה נוספת באותו הגובה והפעם מתזמן טוב יותר את פתיחת המצערת ומבחינתי זה מספיק, משיכה קלה ב ויליינס והמצנח מתרומם בקלות אל מעל הראש אני מסתובב נותן פול גז ואחרי 10 צעדים אני באויר, התרגשות כזו עוד לא חויתי מימי, אפילו כחניך בקורס גובה. למעשה, כבר כמעט ויתרתי והחלטתי לקפל ציוד באותו הרגע. ההברקה הזו אפשרה לנו לצאת לטיול של שעה באזור ולהנות משדות הפרגים הענקיים שבאזור ומריח הפרדסים המבושם בתקופה זו. ובכלל לטוס עם ג'ימי זו חוויה, הנסיון כאן כן קובע, וכל טיסה היא חוויה בפני עצמה והיא הכוללת: מרדף אחרי ארנבים, שועלים וכל מה שמהלך על הקרקע, טיסה בנחלים ( במצב זחילה ממש) וליטוף של שדות החיטה שבאזור. האנדרנלין זורם בקצב, וכמעט ולא שמים לב שמחשיך מעט. לאחר שעה של טיסה נוחתים ליד הרכב ומחליפים חויות על הצורה בה המראתי ואם לא היה כבר מאוחר סביר להניח שהיינו יוצאים לסיבוב נוסף.
מינואר השנה יש לי כבר מעל 40 ש, טיסה על המצנח והכיף גדול מאד, כל הסיפורים על מנוע רועש ומסוכן וקשיים כאלה ואחרים בתפעולו על ידי "מומחים" לעניין כבר רחוק מאחורי ואני מבין היום שכל הזמן שפוספס על אי השימוש בממ"ר וריצה לאתרי רחיפה בימים שאולי יהיו תנאים, יפוצה בתקופה הקרובה ע"י הכח הבלתי מוגבל של מנוע הממ"ר שלי.
אין לי ספק שחווית הטיסה החופשית במצנח רחיפה הינה חויה אולטמטיבית בפני עצמה אבל, עצם העניין, שיש פיצוי לכל אותם ימים בהם הסיכוי לרחף הוא בבחינת הימור, הממ"ר הוא הפיתרון האידאלי.
ממליץ בחום.
יום טוב לכולם
אורי שמיר
