אתיופיה – סיפור טיסה.
המראה בדג'ן, מגובה 2,300. גובה מקס. 4,700 מ'. עילוי מקס. 9.3 מטר לשניה.
תווי קרקע עתיקים, קמטים עמוקים בפני אינדיאני זקן עד הנהר. בועות אוויר חם מתרומות במהירות אל עבר האוויר הקריר של המישור ממעל. המפגש הראשון, בנקודת ההמראה.
חצים נורים מהרכסים ומהמסגדים, יוצרים אוויר דומה לעשן מתרוממם ממדורת ל"ג בעומר.
במסעם מעלה השמיימה, חצים חזקים נצמדים לחצים חזקים וחצים חלשים נצמדים לחצים חלשים והכאוס מתחיל לקבל צורה בה אנו יכולים לחוש ולהגיב.
הייתי במסע מול הרוח, עם עילוי פה ועילוי שם, עיניים מזוגגות על עמק הנילוס הכחול הזורם אלף מטר מתחתיי. פתאום, מימין מעליי ומאחורי מופיע בצלילה עורב שחור בוהק כחול, מטר מוטת כנף, צולל מולי ומבטו בעיניי, מבצע גלגול חבית ימינה וממשיך בטיסה הישר לזרם אוויר חזק יותר.
נזרקתי ימינה איתו, בועט בעיטת מספריים ברגל שמאל ומושך ברקס ימין עד התחת. אני איתו. אנחנו מסתובבים אחד מול השני, עולים ביחד, חולקים את השמיים.
אנחנו גבוה מעל הרכסים המשוננים כאשר העורב טס לכיוון אחר, לבצע מלאכה.
אני המשכתי מעלה בזרמים חזקים וגדולים, מתוגברים מהקרקע השטוחה המשתרעת צפונה עד האופק.
טסתי אל עבר האופק הזה.
כ35 ק"מ אחרי, מעל הכפר ביצ'נה, הייתי עייף. המצלמה גם.
בחרתי שדות נחיתה אפשריים, בזמן שאני רוכב ללא מאמץ על בועות נעימות.
הגוף ביקש לנחות אך הנפש משכה במושכות הכנף והעלתה אותי שוב לזרמים חזקים.
הגעתי מעט מתחת לעננים כאשר עיט הצטרף אליי. מפגש ראשון שלי עם עיט, ובזיהוי, ליבי איבד פעימה. הוא טס לעברי, מעט מעליי, מתקרב מקדימה ומימין. הוא מהיר. הוא הרבה יותר מהיר ממני. אני אניית מסע והוא מטוס קרב מתקרב. הוא גדול. מוטת כנפיים רחבה, גדולה משחיין פרפר, מעל שני מטרים, מתקרבת לעברי, עד אני רואה את המקור הצהוב, ועיניים בורקות. הסתכלנו אחד בעיני השני לשבריר שניה לפני שהוא שבר ימינה חזק. בצלילתו, חשף חזהו ונוצות כנפייו, רגליו מכופנות לשלום.
רקדתי עם העיט. טיסתו יותר אגרסיבית מטיסת הנשר. הנשר נהנה מהנוף בסיבוב. העיט הזה מנסה להבקיע גול. מטרתו הענן והוא לא מוותר על שום עילוי, מגיב לכל שינוי בלחצי האוויר. אנחנו עולים מהר והמהירות מתגברת. אני מסתכל על הקרקע המסתובבת כסביבון מתחתיי ומחזיר עיניי לעיט, קדימה ומעלי, מסתכל אליי במבט נוקב, מצווה. אני מציית וטס אחריו בזרמים מאוד חזקים. אנחנו טסים את הקצף של הגל, על עבר בסיס הענן.
אנחנו טסים אל עבר האפור שבלבן ובמהרה אנו באפור שבשחור.
הקרקע מתחילה להיעלם מתחתינו, תחת זקן אפור ההולך ומתמלא. אנחנו בתוך הלבן אפור, מסתובבים מעלה במחול והשמש בוהקת דרך הענן בכל סיבוב. העיט מולי, נעלם ומופיע שוב, כמו שד בוהק כשהשמש בגבו. בכל סיבוב פחות, עד נעלמים השמש והעיט.
אני סוגר עיניים ומשחרר את הטיסה לתחושת הזרם. לא משנה הכיוון. ענן קטן וקילומטרים שטחי נחיתה סביב משחררים את המושכות ומאפשרות לאינטואיציה שלי לפרוץ את מעטה אי הידיעה. אני פוגש לחץ בלחץ תואם, ממשיך בעליה באוויר המחותחת. אני מפחד ומתנשם. אני נושם עמוק וסוגר שוב את העיניים. אין מה לראות, אין מה לנסות ולפענח.
לאחר דקות ארוכות, נקודה החלה להתבהר, ולהתפשת, ולזהור עד בהקה וסינוורה ביציאתי את הענן למחוזות מיכאלאנג'לו. הגירוש מגן עדן, בטוויסט של קבלה.
אכזבת הלא צולם פינתה מקומה להדמנות החקיקה בסלע התודעה.
אני רואה בדמיוני את המפגש, שוב ושוב, מעמיק את עמק הזכרון.
בגבהים,
קרלוס.
טסתי עם ריתמת צ'יירבג של עפקו.
תודה לאדם, יונתן ודימה על העזרה להתמודד עם צרכיי המיוחדים.
בטיסה, בתוך הריתמה, שמתי תרמיל 60 ליטר ובו מעבר לציוד הרגיל, פרוטזה רזרבית ומקל הליכה.
