לקח לי לילה וקצת לעכל את הטיסות בסוף השבוע, ואחד הדברים שהבנתי ב"עיכול" היה, שהתעלמתי לחלוטין מאירוע כמעט ונפגע.
הסיפור המלא:
קורס טרמיקות ביום שישי. המראה ראשונה ברוורס - קורה. ראיתי את זה מבוצע כמה עשרות פעמים בעבר, בסרטים או ב"לייב", אז לא נלחצתי. הסתובבתי באוויר והכל טוב. זו רק ההקדמה.
חזרתי מלמטה, והתארגנתי להמראה שניה. החופה היתה מסמורטטת על הקרקע ומלאה קוצים. בדקתי אותה הוצאתי את כל הקוצים - או לפחות חשבתי שהוצאתי את כל הקוצים: היה קוץ מרושע אחד שהחליט להישאר. הנפתי וניסיתי לשחרר אותו במכות ברקס. לא משהו שכדאי לעשות במבוא חמה! – התחלתי להתנתק מהקרקע (שוב ברוורס.. אז מה? אני כבר יודעת להמריא ברוורס - לא?) המחשבה המטופשת שעלתה במוחי: "לא נורא – ישתחרר באוויר!". מזל שארנון היה לידי. "אל תמריאי ככה" פקד ארנון ואני משכתי ברקסים בחוזקה וחטפתי את מלוא עוצמת הטרמיקה כשאני נגררת על רצפת הפומפיה של העמדה. מזל שהייתי עם שרוול ארוך! ארנון שיחרר את הקוץ ואמר לי שאין סיכוי שהוא היה משתחרר לבד, וסביר להניח שהייתי מסיימת את הטיסה בריסוק על צלע ההר. קיבלתי על הראש – בצדק. מבוא חמה זה לא נתניה (!!!) לעזאזל בפעם המיליון! לא מעלים חופה לאוויר לפני שבודקים אותה היטב. זה לא מספיק לבדוק אותה כשהיא סמרטוט – צריך להרים קיר אוויר ואז לראות שהיא נקייה. לראות! לא להסתכל סתם. ארנון נתן לנו את הדוגמה של אדם שמציץ בשעונו, אבל לא ממש רואה מה השעה ואם תשאל אותו מה השעה שניה אחרי, הוא יאלץ להסתכל שוב בשעון.
זוהי תרומתי הצנועה לנושא הבטיחות.
באהבה.
