עידו מוהר. היה נעים להכיר!
מברוק על ה- SAT סולו.
עכשיו לילה, וקשה לי להירדם: ענין מוכר אצלי אחרי התרגשות מטיסה. אני רוצה לחלוק:
אחרי שנפלתי שדודה אתמול בערב, הצלחתי בקושי רב לפקוח עין תורנית ולראות שאני לא אהיה היום לבד במבוא חמה (תודות לשרשור הזה) - התארגנתי לנסיעה הכי מהר שיכולתי, והגעתי בדיוק יחד עם הטרמיקות.
טיסה 1:
ההמראה היתה לא מי יודע מה יפה. הורדתי לחץ בחופה והיתה לי קריסונת - אבל הקומפקט בלוק שלי אוכלת כאלו בלי מלח. התחלתי לרכס, חיפשתי את הטרמיקה מעל המעין, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי במדרגה. "לא נורא... אני אנסה את הטרמיקה שמעל הגבעה הקטנה", אמרתי לעצמי, מנסה לדמיין את ארנון אומר לי את זה בקשר - אבל בלב הייתי מוכנה לנחות למטה (כי ניסיון העבר לימד אותי שלא ממש הולך לי עם הטרמיקה הזו). הפעם הצלחתי לטפס אותה. הצלתי את הטיסה ונחתתי למעלה!
זו הפעם הראשונה שאני ממש מתרמלת ונוחתת למעלה בכוחות עצמי. איזה שהוא סוג של סולו. אז חיבוק גדול לי
. בפעמים הקודמות נחתתי למעלה אחרי ריכוסים בטיסות בוקר - אז זה לא נחשב? כן נחשב? מה זה משנה בעצם.
טיסה 2:
החלטתי לצאת לגירזון - כי זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב.
אבל כשהגעתי לגבעה ומצאתי אחת שמנה ויפה - פשוט לא יכולתי לוותר עליה! ושוב טיפסתי ושוב נחתתי למעלה. זה כבר מתחיל להיות משעמם.
לא יכולה להגיד לכם גבהים מדויקים, כי הייתי עם ואריו שרק מצפצף. אני מעריכה שמסביבות 150 או 200 מטר משדה נחיתה הגעתי למעל 200 מעל העמדה.
מצ"ב תמונות שלי למטה למטה... ואח"כ כבר לא.
קרוס קאונטרי תבור-מ.ח כבר מתחיל להיראות אפשרי. יש עוד הרבה הרבה מה ללמוד - אבל עשיתי עוד צעד בדרך ועל כך אני מאוד גאה.
קינחתי בנתניה עם 2 טיסות קצרות בצפוניות. בראשונה גנבתי נחיתה ובשניה - אכלתי חול מלוח.
לילה טוב.
תודה לאבאלה על האיסופים, העידוד הגאווה והדלק.
