למרות אווירת הנכאים בגלל ריבוי התאונות - אני חוויתי סוף שבוע מוצלח למדי.
קודם כל - להיות בחברת אמיר וענת זה תמיד תמיד חוויה מוצלחת! אוהבת אתכם אנשים יפים!!!
דרך אגב - אני לא זוכרת אם אמרתי לכם מזל טוב או לא... אז:
מזל טוב ליום הנישואין!!! 
ועכשיו לסיפור:
יום שישי. מגיעה לפעילות של עגור בסביבות 10. חניכים ממריאים מכל עבר, אבל אני הבטחתי לארנון שהפעם אני מחכה לטרמיקות. בשלב מסוים נשברת ויוצאת לגירזון (בידיעה שיש לי איסוף, והתנאים לטירמול עוד מספיק רחוקים). יוצאת לגירזון נפלא שמטרתו ללמוד איך לקפל טיפים. המראה יפה, קצת שמיניות באוויר, נושמת לתוכי את התחושות המדהימות. מגיעה מעל לשדה הנחיתה ומנסה לקפל. הקומפקט חורצת אותי באצבעות חשופות – החופה היציבה שלי לא רוצה אוזניים! בסופו של דבר מצליחה להחזיק בשני הצדדים למשך שניה או שתיים – לא יותר. באסה.
נוחתת למטה, כמעט ליד השער בגדר של הפרות, ומחזיקה את החופה מעל הראש ורצה ממש ממש ממש עד הגדר. מאוד גאה בעצמי! איזה כיף!!!
ההמראה השניה די מבישה. אני מתנדנדת לכל עבר ומרגישה שהרסתי את כל הגאווה שבניתי לעצמי בטיסה הקודמת. ארנון מנחה אותי בשיעור טרמיקות, אבל לא ממש הולך לי ואני מוצאת את עצמי למטה אחרי קצת יותר מ-20 דקות (שוב נחיתה ממש טובה, שוב בדיוק איפה שרציתי... לפחות זה!). אני מסתכלת למעלה על כל החוגגים בתסכול עמוק ואכזבה עצמית. כועסת על עצמי ומתקשרת לארנון שמרגיע אותי שהטיסה היתה דווקא טובה, ולפעמים זה קורה והתנאים... ובאמת: 10 דקות אחרי – כולם יחד איתי למטה.
עולים למעלה ומתחילים לדבר על ארוחת צהרים... הגלשנים חוגגים בשמים, יניב מסיתוונית משתעשע עם עפיפון והזמן עובר... אוטוטו אפשר יהיה שוב לעלות. פתאום מליק באוויר. מההההה? אני מסתדרת ונתרמת באמת הכי מהר שאני יכולה... אבל עד שהתארגנתי, המשבים שוב חזקים (כן - באותו הערב נשארתי לשבת ברתמה). מליק ניצל חלון המראה והוא מתחיל לחגוג וזורק לנו בקשר מילים כמו מרגרינה ו- 900...אני ירוקה מקנאה. ענת מצלמת בפירגון.
השמש מתחילה לשקוע. מליק מודיע שנחת בשלום, ואחריו שימי נוחת בעמדה בנחיתה מרשימה מאוד מאוד – אני מרוצה עבור אלו שכן זכו לחגוג... אבל אז שימי מודיע שיניב נחת ברוטור וכנראה פצוע. אנחנו רצים לעזור לו. מכה רצינית בשריר ברגל. מזל גדול שלא יותר גרוע.
החלמה מהירה! אחרי השקיעה: ארוחת ערב בבית הפנקייק. אוכל טעם, חברה נעימה. צריך יותר מזה?
שבת. שש וחצי. אני מתעוררת ושומעת את משבי הרוח הנעימים. עוד לפני שהוצאתי את הראש מהאוהל כבר ידעתי שאפשר לטוס. אני רצה להעיר את שימי. אני רואה אותו מרחוק שהוא כבר מחוץ לאוהל ומסמן לי עם הראש שאני צודקת. הקבוצה הקטנה של המרחפים שנשארו לישון במבוא חמה עם אירוע הגלשנים עולה לריכוס מהמם של בוקר. אני רוצה לנחות למעלה, אבל מבינה שאין לי גובה ומחליטה שהתנאים מספיק אידיאליים
כדי לנחות בעמדה. העמדה מלאה באוהלים, אנשים, וגלשנים. אני נכנסת גבוה מידי ומחליטה לעשות סיבוב נוסף. בפעם השניה נכנסת בדיוק נכון ומבצעת נחיתה מושלמת. ממשיכה להחזיק את החופה מעל הראש ומתקדמת בהליכה כדי לא להפיל אותה על גלשן. יוצאת בפעם השניה עם KISS של Airwave ששימי נותן לי לנסות. באמת ובתמים חופה א-ג-ד-ה. הרוח כבר הספיקה להסתובב ואני מבינה שזה הולך להיות גירזון - אבל לא מתבאסת: מתרגלת קיפול טיפים (עם הקיס זה קל ואפשרי), ונחיתת דיוק שמרשימה מאוד את החניכים של רומן (מעבר לגדר הפרות!!!).
בהמשך היום מחליטה להצטרף לחבר'ה של סיתוונית שנוסעים לתבור. לאחר התלבטויות קשות מחליטה להקשיב לארנון ולהישאר על הקרקע (שימי נתן לי עיצה מעולה שעזרה לי לקבל את ההחלטה הנכונה: "תתקשרי למדריך שלך!"). למרות שלא עליתי לאוויר למדתי כמה דברים, שאולי נראים לא ממש חשובים, אבל בעיני הם לא פחות חשובים: הכרתי את העמדה, צפיתי בהמראות ולמדתי על איסופים באיזור התבור!
וחוץ מזה: פגשתי את צחיק, חמו, יהודה, באבי... ועוד כמה חבר'ה טובים של הרוח... ורק זה היה שווה את הנסיעה!סוגרים את היום בכנרת, בארוחת צהרים על החוף... ולקינוח: בדרך חזרה הביתה אני סוגרת מעגל שנשאר פתוח 11 שנה ועולה לראות את העמדה בכתף שאול.
שבוע טוב.
