אדרי
בתור אחד שהתחיל קריירה שלו בשמיים לפני כ-20 שנה כאשר ברית המועצות עוד הייתה חייה ונושמת.תרשה לי להסביר מה זה להיות טייס או צנחן סובייטי.
הכול היה מתחיל מה קורס תיאוריה שנימשח בין חצי שנה לשנה תלוי במקצוע הנבחר. בקורס למדנו תיאוריה, ציוד ,מצבי חירום, מטאורולוגיה ועזרה ראשונה. כול שלב היה מסתיים במבחן. ומי שלא עובר – עוזב. אחרי זה היה שלב של סימולטורים. ואז הדרך לשמיים פתוחה,אבל רק למי שעבר בדיקה רפואית שנתית מקיפה בלשכת גיוס מקומית.
יום פעילות טיפוסי היה מתחיל ב5 בבוקר מה טיול רגלי באורך מספר קילומטרים טובים עד לנקודת איסופ. רגלי בגלל שתחבורה ציבורית הייתה רק מהשעה 6 בבוקר. אחרי זה נסיעה בת שעה במשאית צבאית לשדה תעופה מאולתר. הכנת הציוד ליום פעילות ,בדיקה רפואית יומית ובסופו של דבר – שמיים.היום מסתיים בטיפול בציוד וחזרה הביתה לקראת חצות כדי עוד כמה שעות לחזור על זה שוב. וזה לא פלא שבמחזור שלי שנה ראשונה שרדו 8 מי 150.
ציוד היה קדוש כי לא היה ציוד פרטי ולא ידענו מה יהיה בידנו יום הבא. ופגיע מכוונת בציוד היה קו אדום. והאמת שלא זכור לי מקרה כזה מהימים הסובייטים שלי. ועם תואר "סובייטי" אתה משייך לפי רמת שכרות של בן אדם שעולה לאוויר (בכול מובנים של המילה) , עצוב לי לאכזב אותך,אבל למרות הסטריאוטיפים, שתיית אלכוהול לפנאי או במהלך יום פעילות הייתה מקרה נדיר ועונש היה השעייה מיידית מהפעילות.
בקיצור אם אתה רוצה לעשות קומפלימנט אז תקרא לו לגיונר, דרקון, דרקגלידר או בכול שם ילדותי אחר שהוא המציא לעצמו אבל תואר כבוד "טייס סובייטי" תשיר למי שבאמת ראוי לו.
בכבוד אלכסנדר ק. טייס סובייטי.
