מושון חברי היקר,
אם במדריכים עסקינן אז קבל מאמר מקצועי עם מוסר השכל "עשיתי את זה לא נכון!"
של איתמר נוינר, 55, טס על מצנחי-רחיפה מאז 1992, וטס באל-על כקברניט של בואינג 767.
בו הוא מספר שאפשר ללמוד גם לא ממדריך!!!
מדריך הטיסה האחרון
עשיתי את זה לא נכון!
לא הייתי מודע לזה, ואף אחד לא העיר לי על כך, אבל ברור ללא ספק שפעלתי לא נכון. מישהו יצטרך ללמד אותי. מישהו יצטרך להראות לי איך לעשות את זה כמו שצריך.
עוד פעם אחת אחרונה, כנראה, אני צריך את עזרתו של מדריך טיסה.
* * *
מזה שנים רבות שאני מטיס אווירונים. במשך השנים האלה היו לי הרבה מדריכי טיסה, שניסו ללמד אותי לטוס.
בקורס דאייה בגדנ"ע אוויר קבלתי את מדריך הטיסה הראשון שלי. הייתי אז ילד בן 16. המדריך היה סג"מ ראובן ברנד, בעצמו בוגר טרי של קורס טיס. הוא הוצב בטייסת קלה, והתנדב ללמד אותנו הגדנ"עים את יסודות הטיסה באוויר. בעינינו הוא היה אלוהים.
בגיל 18 התגייסתי בעצמי לחיל-האוויר, והתחלתי את קורס הטייס. המדריך שלי בשלב הסופי של הקורס היה סגן אבי לניר. עשינו חיים ונהנינו מכל רגע: היינו יוצאים יחד בפוגה לטיסת ניווט ארוכה בנגב, רצים כמו משוגעים ב-400 קמ"ש בגובה העשבים, קורעים את השמיים בשריקה רועמת, ובמשך כל הטיסה היינו שרים שירי ארץ ישראל, בית – בית, מילה – מילה, בלי לדלג על אות.
אבי לניר עונה למוות, לאחר שנטש את מטוסו בשמי סוריה.
השתחררתי מהשירות הסדיר (אך המשכתי לטוס עוד שנים רבות כטייס קרב במילואים) והצטרפתי לאל-על. התחלתי כקצין ראשון, ואח"כ התקדמתי לתפקיד קברניט.
מדריך הטיסה האחרון שלי בחיים, כך חשבתי, היה קברניט יעקוב רומן. הוא אימן אותי לקברניטות. בעוד הנוסעים מתרווחים בנוחיות במושביהם ונהנים מן הטיסה, היינו אנו מתרגלים נוהלי חירום ומדמים קטסטרופות, כשהמדריך עושה כמיטב יכולתו להכניס את החניך ללחץ אטומי, בעוד אני מגיב בחיוך מרושע על כל ניסיונותיו להפיל אותי בפח.
כן, הרבה מדריכים לימדו אותי לטוס, תשעה, למען הדיוק, וכל אחד מהם לימד אותי משהו חדש בטיסה. כאשר הוסמכתי סוף-סוף כקברניט, הזמנתי את כל מדריכַי (אלה שעדיין היו בחיים…) למסיבה אצלנו בגינה, ובילינו ערב נהדר בהשמצות הדדיות.
חשבתי שבזאת סיימתי ללמוד לטוס, וכי לעולם לא אצטרך יותר עזרה ממדריך טיסה. עד שקיבלתי עוד שיעור טיסה אחד – מאלוף הטרמיקות, הנשר.
* * *
טרמיקות אינן תמיד עמודי אוויר עגולים כמו שאנו אוהבים לחשוב, עולים ישר לשמיים כשאנו סובבים בתוכם במעגלים. רוב הטרמיקות שאנו פוגשים בארץ נסחפות במורד הרוח. כשטסים בטרמיקה כזו, יש הבדל עצום בין קטע הסיבוב אל תוך הרוח ובין הפניה לרוח גבית.
ברוח גב - מאיצים. מהירות הטיסה מתוָספת אל מהירות הרוח ואנו מסתחררים במהירות של 60 קמ"ש. אחר כך, כשעולים שוב מול הרוח, זה מהירות הטיסה נגד מהירות הרוח, ולפתע אנו זוחלים באיטיות רבה, לפעמים בקושי חודרים. כמו כן, כאשר פונים במורד הרוח ומאיצים – שיעור הנסיקה קטֵן ולעתים אפילו מפסידים גובה. אך אחרי מחצית הפניה, כשפונים שוב אל הרוח ומאיטים, התנופה הופכת לעילוי והוָוריו צורח, בעוד אנו נוסקים כמו טיל אל תוך הרוח.
כיצד על הטייס להגיב בתנאים כאלה?
תחילה חשבתי שעליו לנסות לשכך שינויים קיצוניים אלה בַמהירות הקרקעית, ולנסות לשמור פניה עגולה וסימטרית ככל האפשר. הייתי מושך את הברקסים ומנסה להאט בזמן הפניה עם הרוח, ומשחרר כדי להאיץ בפניה חזרה אל תוכה.
כך נהגתי לעשות. עד שפגשתי את מדריך הטיסה העילאי.
* * *
יוצא לנו לטוס הרבה עם הציפורים. ברוב המיקרים הם מוצאים בשבילנו את הטרמיקות, ואנחנו ממהרים להצטרף. לפעמים קורה ההפך. כמו באותו יום כשחסידה בודדת הצטרפה אלי לטרמיקה, 1300 מטר מעל מגידו, וגרמה לי להרגיש שאני אחד משלה.
היום אנחנו טסים בזיכרון. זה לא אתר מרשים במיוחד, ועם הַמְראָה בגובה של 80 מטר מעל הקרקע זיכרון אינו האתר הכי טוב לטיסות מרחק. יותר צפונה - הכרמל הרבה יותר גבוה ותלול, ומתאים יותר לספורט שלנו. אבל שנים לפני שהסמרטף[1] הראשון פרש כנפיים הם הלכו ובנו שם את חיפה, עם כל הבניינים הגבוהים וקווי החשמל, והרסו לגמרי אתר הַמְרָאָה אידיאלי…
משפחה של נשרים מקננת לא רחוק מאתר ההמראה שלנו. הם הועברו לכאן לאחר שגודלו תחילה בכלובי רבייה ואִקלוּם מיוחדים. זהו חלק מ"פרויקט השבת הדורסים ברמת-הנדיב" של "מרכז הצַפָרות הישראלי", אשר גם מקיים שם "מסעדה" להאכלת הנשרים. הנשר הוא עוף גדול וכבד, שוקל סביבות שבעה או שמונה קילו. יש לו כנפיים רחבות וחזקות, עם מוטה של עד 2.60 מ'. צבעו בעיקר חום, עם נוצות שחורות בשפת הזרימה של הכנף ובזנב. לכמה מהם יש נוצות שנצבעו בלבן לשם זיהוי ומעקב, ועל רגליהם טבעות סימון צבעוניות. ראש הנשר וצווארו קירחים מנוצות ומכוסים בפלומה לבנבנה. הצוואר דק וארוך, עד 40 ס"מ, ומקופל בזמן הטיסה.
ארבעה נשרים גדולים ומרשימים בגודלם חוֹלקים אִתנו היום את השמים. הם אינם בטיסת שיחור מזון, טיסה שהיא בד"כ בכיוונים משתנים ובגובה נמוך, גם לא טסים גבוה ומהר בטיסת מרחק מרתקת. הם טסים, כמונו, פשוט בשביל התענוג שבטיסה, וכן כדי להפיג במעט את חום הקיץ.
עופות נודדים שחולפים באיזורנו אינם מוּדָעים למצנחי רחיפה, ושומרים מאיתנו מרחק ביטחון. שלא כמוהם, הנשרים גרים כאן, מכירים אותנו, ורגילים לטוס בחברתנו. לעתים קרובות קורה שאנו טסים במרחקים זעירים זה מזה, מטרים ספורים. אז ניתן לראות בברור כל פרט, כל תנועה עדינה בכנפיו, הרפרוף העדין ביותר בנוצותיו. כך שאינני מופתע כשאני מוצא עצמי בטרמיקה יחד עם אחד מנסיכי השמיים האלה, כשהוא מסתובב לא יותר משבעה או שמונה מטרים תחתַי.
זוהי הזדמנות טובה לבחון בקפדנות את תנועותיו. לפי הנוצות החומות סביב בסיס צווארו, עיניו החומות הכהות, והמקור השחור, הוא נראה כנשר צעיר. צווארו הארוך מכֻווץ, ראשו צמוד לכתפיו הרחבות.
אנו מסתובבים בטרמיקה, צוברים גובה, ונסחפים מזרחה ברוח החזקה. אני פונה כפי שאני חושב שצריך בתנאים כאלה: מאיץ בפניה אל תוך הרוח, ומאט בירידה ממנה.
אבל הנשר שלי עושה בדיוק להפך! הוא מאיץ עם הרוח ומאט בפניה אל תוכה!
מוקסם ומופתע אני מבחין כיצד הוא מצֵר את נוצות קצה הכנף לחוֹד חד ומושלם, מושך את כנפיו מעט לאחור, סוגר את זנבו – ומאיץ! הוא אכן מאיץ בקטע הטיסה עם הרוח!!! ואז, בפנותו חזרה אל תוך הרוח – הוא פורש חזרה את אצבעותיו, פושט את זנבו, ומושיט קדימה את כנפיו – תוך שהוא מאט את מהירות טיסתו וצובר עילוי.
במשך סיבוב אחד בטרמיקה אני לומד בקפדנות כל תנועה שלו, כמו חניך טייס העוקב אחרי מדריך שמדגים לו תרגיל חדש. ואז אנחנו נכנסים לסיבוב השני, המדריך והחניך, וטסים יחדיו בדיוק באותה מהירות ובדיוק באותה הטַיָה. אני עדיין כעשרה מטר מעליו, מתרכז בחיקוי כל תנועה של המדריך שלי, עושה כמיטב יכולתי לטוס בדיוק נמרץ כמוהו.
אנחנו צוברים גובה יחדיו, ונסחפים לאחור אל מעל הקהל בעמדת ההמראה. כרגיל בזיכרון, האוויר מאוד מחותחת ולא יציב בגובה נמוך, אך ככל שאנחנו נוסקים עם הטרמיקה האוויר נעשה יציב ושקט.
בפניה השלישית אני מְתַרגל זאת בעצמי, כמו חניך-טייס בטיסת סולו ראשונה. המדריך שלי עוקב אחרַי ממרחק בטוח לראות שאני מבצע את התרגיל נכון.
וזה עובד! איזה טיפש הייתי! הייתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר, אבל אף פעם לא עלה בדעתי שעלי להאט כשאני פונה אל הרוח ולהאיץ כשהרוח בגב. כל מה שהיה נחוץ לי זה מדריך שילמד אותי. והמדריך היה לא אחר מְעוֹף טרף פראי.
* * *
אין ספק כי הטיסה במצנחי רחיפה היא ספורט מאוד מיוחד במינו. רק בספורט שלנו אנחנו לומדים מן הציפורים, ופונים אליהם שילַמדו אותנו לעוף: בין אם זה הַמְראה, נחיתה, איבוד גובה על ידי קיפול הכנפיים, או להסתובב נכון באותם עמודים אדירים של אוויר מתנשא.
איתמר נוינר, 55, טס על מצנחי-רחיפה מאז 1992, וטס באל-על כקברניט של בואינג 767.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] סמרטף – סמרטוט מעופף, כינוי חיבה למצנח-רחיפה.
