זה מעניין. במיוחד מעניין לגלות אם ומה התפתח מאז הניסויים המוצלחים בסוף 2013.
בגדול:
כנף טסה נשארת באויר בזכות עילוי שהיא מייצרת.
העילוי נוצר מהפרשי לחצים בין האויר מתחת לכנף והאויר מעל הכנף (אם אני זוכר נכון את ההרצאות של עידו זוית ההתקפה חשובה לא פחות מפרופיל הכנף. אולי אפילו יותר).
בשל הפרשי לחצים אלו (לחץ אויר גבוה מתחת לכנף, לחץ אויר נמוך מעל הכנף) האויר בלחץ הגבוה "בורח" גם מעבר לקצה הכנף ומייצר מערבולות קצה כנף.
מערבולות קצה הכנף מייצרות גרר מושרה השואף למשוך את הכנף לאחור (פועל בניגוד לכיוון התנועה).
כאשר הכנף פונה כח העילוי בכנף החיצונית מתגבר ואיתו מתגברות מערבולות קצה הכנף.
העילוי המוגבר גורם לכנף החיצונית לעלות (עילוי) ולגלגל (Roll) לתוך הפנייה.
העילוי המוגבר מייצר מערבולות קצה כנף חזקות יותר, הגורמות לכנף לסבסב (Yaw) אל מחוץ לפנייה.
כל הפערים האלה בין הגלגול לסבסוב מאוד לא יעילים ונקראים "פנייה לא מתואמת".
החבר'ה מהסרטון פיתחו רעיון שהיה קיים קודם. הם שיחקו עם זוית ההתקפה לאורך הכנף כך שמערבולות "קצה הכנף" נוצרו מתחת לכנף, לא בקצה הכנף. לאחר שנוצרו, המערבולות פגעו בהמשך הכנף ויצרו עילוי נוסף במקום גרר מושרה נוסף.
ע"י צמצום משמעותי כ"כ של הגרר המושרה הם התגברו על תופעת הפנייה הבלתי מתואמת והפכו את הטיסה ליעילה יותר.
לדעתי, ד"א, לא נפטרו לחלוטין מהגרר המושרה אלא רק הצליחו לנצל את מערבולות קצה הכנף בצורה יעילה יותר.
