היא ליידי, היא זונה, הטאלה שלי.
היום, יצאנו לטיול ראשון לאחר תקופת היכרות ברכס.
זכרון, לקראת אמצע יום. דרומית עם הפרשי משבים נכבדים.
אני יוצא אחרי אבי שאול שיצא אחרי שימי שיצא אחרי בני שיצא אחרי איתן ועוד שניים.
האוויר בועט. עד 400, מכבסה. מעל 400, לפעמים, פגז ב6 מטר לשניה.
אני מתנדנד באיזור הזה, מאבד גובה מהר יותר משאני מרוויח אותו וחוזר למכבסה.
בחזרה לרכס חוצים אותי שלושה נשרים גדולים, במעוף נקי, בגלישה מתחת לגבעת עדן לכיוון חוות הברון. "וואו".
רגע של "וואו" בתחושה המצטברת שאני לא נהנה כבר מהמלחמה הזאת לשרוד באוויר. וורסיות שונות של משפטים מוליכי נחיתה מתרוצצים לי בראש.
אני מתברג על משהו מעל היער ומעלי חוצים הנשרים חזרה צפונה. הגדול מביניהם חותך על עבר החממות. אני עושה כמה אסים הכרחיים לצבור גובה, חוצה את חוות הברון צפונה ויוצא אליו.
הוואריו עדיין על שקט, אני טס עם לחץ קל על הברקסים, סוחט עילוי על מינימום סינק ומשחרר ברקס נגדי בסיבוב. הנשר מוריד אליי מבט. קשר עין. נשר גדול שאינו מבייש את אחיו מההימאלייה. נשר זקן. שניית הקסם חולפת ואני חוזר להיות סדין במכבסה.
"אתה טס רכס" מהדהד לי קול בראש.
"הקטע עכשיו הוא לא למקסם בזרם עילוי אלא להישאר בתוכו" זורמת לי המחשבה בראש.
"אתה טס בראש של אוויר עדין בתנאים אלימים בהרים!"
האחרונה הזו הופיע בצעקה עוצרת נשימה.
שקט מסביב, ומשמאלי, לידי, מרחק של מטרים ספורים ממני, נשר מרהיב מעופו.
לשניה, אנחנו טסים זה לצד זה.
חסרות לו נוצות. חום שחור עם צוואר אפור, דומה לצוואר צב.
כעבור שניה הוא פונה שמאלה, מהדק את הפניה ועולה מאחורי.
"אתה טס רכס!" חוזרת המחשבה, הפעם כזרם מים צוננים. אני מתעורר אל תוך המציאות, דוחף קצת ספיד סיסטם והכנף חותכת את האוויר כמו סכין גילוח. בהשוואה, עד עכשיו הייתי עם סכין כסף לחמאה מהסט לחג של סבתא רבא חנה. אני מדליק את הוואריו והוא מזמר לי בחזרה. משיכה מימין, אני זורק את עצמי עם ברקס מלופף לצלעות והוואריו צוהל. המעוף הופך לריקוד ואני מענטז לי בתוך הזרם ל700.
מתחתי, יובל, הפרטנר שלי לטיסה, פורס קוברה.
הקרוס, לצערי, הרבה פחות מעניין. נחתתי בבת שלומה.
איך אומרים?, "תמיד יש מחר".
"רק עכשיו הוא התמידי" מהדהד קול...
לילה טוב,
קרלוס
