לפני כמה ימים, אדם ואני עלינו לתבור שהיה חזק כבר מוקדם ווויתרנו. בנסיע בחזרה לעבודה, בצומת לכינרת אני מחליט לחזור לחנייה של השופרסל שליד יש ועדת בניה של גליל המזרחי. ושם רואה מצלמות שאולי יכולים להאיר קצת על מה שהיה ביום המקולל שאיבדתי את הציוד. עולה לביניין, בחורה בשם כרמית עוזרת לי להיסתכל במצלמות ואני רואה שאפשר ליראות את האוטו שחניתי בדיוק באותו מקום שבועיים לפני. אבל לא מצליח להריץ אחורה את ההקלטה. כרמית אומרת לי שביום ראשון אחרי שבועת (היום 8/6) היא תזמין טכנאי ונוכל ליראות מה היה. אני לא חשבתי שההקלטה תחזיר לי את הציוד. אבל רציתי לדעת אם "ריחפתי" עד כדי כך שלא הכנסתי את הציוד לאוטו. ובאמת כך היה.
היום בצהריים אני מגיע , כרמית מקבלת אותי עם חיוך: מצאנו לך את הציוד. הוא אצל הרב"ש של כפר תבור והוא מביא אותו ב5 דקות.
וכך היה. האמנתי ולא האמנתי. חגגו איתי. ולבחורה כבר אמרתי. תנדם עליי. (לא אני )אבל רק שתבקש אני אסדר.
אמרתי בשירשור הזה: "נשמע מטומטם... אבל היה שווה לאבד את הציוד. חיממתם לי את הלב."
אחרי צילום לטלגרם וכמה שיחות עם חברים התקשרתי לארואסטה לספר ...ועכשיו אני מגלה דרך ארואסטה התארגנות ענקית (שהוא אירגן)של אנשים ניפלאים שמבינים בכאב שמי שאיבד כנפיים. והוא מספר נירגש כמוני מהתגובות שלכם.
אין לי מילים. ריגשתם אותי עד דמעות. כמה כוח יש בקהילה הקטנה שלנו. כמה שמח עשיתם אותי. אנשים קרובים יותר ופחות. כולכם חתיחת אהבא ענקית שהתפרץ בזמן שהיה חבר במצוקה .
דרך אגב ... מישהו כתב היום" יופי, רולי חוזר לטוס". והאמת שאני לא יכולתי להפסיק לטוס. תמיד היה חבר קרוב או רחוק שיציע לי את הציוד שלו הישן, החדש , המצנח לדוגמה, "הריתמה שהשבוע... כי אני בחו"ל"...ואין סוף חברים (153 יש בטלגרם) שעשיתם מהיום הזה אחד מהימים הכי שמחים בחיי. בילתי נשכח. תודה לכולם.
