אהלן,
ביום שישי, שני חבריי לקורס ואני(הבוגרים הטריים) הגענו למבוא חמה לצבור קצת זמן אוויר.
אז הנה ה-HIGHLIGHTS:
אתחיל ואומר שהתובנות שלי מכוונות יותר לחבריי לקורס כי אני מניח שהבוגרים יותר מכירים את כל מה שאני כותב אבל אשמח גם להערות והארות שלכם.
אז ככה,
לפני ההמראה שלי, הרוח המדודה הייתה עד 23 קמ"ש.
בהחלט מאתגר ולכן החלטתי לחכות לרגיעה לפני המראה. עמדתי בעמדה כ-7-10 דקות ללא המראה (כמובן הורדתי את הגלשן ובעזרתם האדיבה של יונתן וארז). הרוח מעט נחלשה אבל כשהרמתי את הגלשן היה משב נוסף והגלשן שוב ירד למטה. הסיפור חזר כמה פעמים עד שהייתה רגיעה ארוכה יותר. עמדתי בעמדה 10 שניות כאשר ארז מולי אבל בלי לעזור (רק לאבטח) ורק לאחר שהרגשתי יציבות למשך זמן הוריתי לו לפנות והמראתי לדרכי.
אז כאן, התובנה הראשונה שלי (שאמנם זה מה שלמדנו - אבל אין כמו לחוות את זה):
1. מאוד חשוב להרגיש יציבות לאורך זמן (קבעתי לעצמי 10 שניות כמינימום) לפני שמחליטים להמריא. שליטה בגלשן טרם ההמראה היא חיונית. ברגעים שהרמתי את הגלשן והרגשתי כנף מתרוממת והגלשן מסובב אותי וכל הזמן אני נלחם איתו - תחושה לא נעימה ומורידה את הבטחון לפני המראה (אפילו אמרתי לעצמי שאם זה לא משתפר אני מבטל).
ואז כמו שכבר ציינתי, המראתי - הורדת אף, ריצה מהירה. למיטב זכרוני ניתוק מעט לפני הצוק - כנראה שהאף לא היה מספיק מטה. לצערי אין הקלטה לראות ולתחקר כיוון שהמצלמה לא הופעלה. המצלמה המותקנת על הגלשן היא גופרו ובעת הדלקה, אחד מהעוזרים שלי בטעות עבר למצב סטילס ולכן יש רק תמונה אחת. הסיבה לכך היא:
בבד"ח שלי כתוב בסוף "מצלמה - דולקת". כיוון שאת הבד"ח אני מבצע לפני שאני נכנס לעמדה, באופן קבוע אני אומר לעצמי "מצלמה אפעיל בהמשך" ואז בעצם קורה (כבר פעם שנייה) שאני מבקש להפעיל אותה אך לא בודק אם היא אכן פועלת (נורית אדומה מהבהבת) - אז הפתרון הברור והמיידי הוא להפעיל את המצלמה בזמן הקראת הבד"ח ווידוא הצילום על חשבון צילום כמה דקות מתות. לא נורא בכלל. אבל אם אני מסתכל בראייה רחבה יותר, אני מגיע לתובנה השנייה:
2. מה שכתבת בבד"ח קדוש הוא. אין לדלג על שלביו בטענה "יושלם בהמשך" - אם יש משהו שלא רלוונטי לשלב מסויים, צריך להיות בד"ח נוסף לפני המראה שכולל מעבר נוסף או בדומה. אז כל אחד ומה שנח לו אבל בד"ח צריך להיות רלוונטי וחייבים לפעול לפיו.
באוויר, הייתה רוח מערבית יציבה עם רכיב צפוני די חזק (זה היה ברור ללא כל מכשור ע"י המהירות הקרקעית האדירה שקיבלתי בטיסה דרומה והאיטיות שבה זחלתי חזרה צפונה לאורך הרכס). מצאתי יופי של עילוי בקצה הדרומי של האמבטיה הצפונית (בדיוק איפה שאמרת שהוא בדרך כלל חי יוסי - תודה) והתחלתי לעלות בכיף ובלי יותר מדי מאמץ מעל ההר. וכך ביליתי לי כ-20 דקות בטיסת רכס שרובה מתרכזת באזור העילוי ואז החלטתי לנחות כי זאת הייתה הטיסה ה"ארוכה" הראשונה שלי.
שדה הנחיתה שנבחר היה תחתון. השיקול העיקרי היה זה שהאוטו חיכה לי שם ולהמראה נוספת באותו היום לא היה סיכוי. אז לקחתי כיוון מערבה, הרפיתי מהגלשן והתייצבתי בטיסה מקוזזת לכיוון אזור הנחיתה. ואז באורך פלא התחלתי לעלות כל הדרך לשם. באיזשהו שלב אפילו התחיל להלחיץ אותי מעט כי רציתי לרדת אבל ראיתי שזה לא קורה (נשמע דפוק אבל כמו שאמרתי לא רציתי טיסה ארוכה כדי להגיע מרוכז ועם כוחות לנחיתה).
אז קודם כל, אשמח לדעתי מה גורם לעילוי שהרגשתי מעל איזור הנחיתה? האם זה החממות והאדמה החמה והאם זה שכיח (אני מניח בימים שבהם יש עליית טמפרטורה זה מה שקורה).
בכל מקרה, הדרך שבחרתי בה לרדת אחרי שמשיכה תכליתית בקו ישר לא עזרה הייתה צלילה ספירלית. אחרי כ-5 סיבובים ראיתי לשמחתי שאני מאבד גובה. זה היה מלווה בסחיפה בריאה מזרחה אז עצרתי, חזרתי אל מעל אזור הנחיתה והמשכתי בתהליך הירידה עד שהגעתי לקצת מעל גובה ההקפה ומשם התהליך הוא רגיל.
בדרך לנחיתה (עוד בזמן ההנמכה) שמרתי קשר עין עם סרט הרוח שמיקמנו טרם ההמראה והוא הראה לי רוח מערבית שולטת (הערכה גסה שלי - 7-10 קמ"ש). רכיב קל צפוני שהתחלף מדי פעם לדרומי. כל הזמן אני מזכיר לעצמי שלאורך כל הטיסה הייתה רוח עם רכיב צפוני חזק ולכן בוחר לבצע הקפה עם פיינל לכיוון צפון מערב. הדבר המוזר הוא שבצלע עם הרוח (דרומה לאורך הכביש), הרגשתי מהירות קרקעית יחסית גבוהה (כלומר רכיב צפוני מורגש), עוד מבט לסרט הרוח - עדיין רוח מערבית, אני על סף דיסוננס פסיכואנליטי, ממשיך לנחיתה כמתוכנן בפיינל אלכסוני צפון-מערבה. לפני היציאה לפיינל עובר למצב עמידה ואז מגלה שאני עדיין יחסית גבוה ומחליט להמשיך לעוד שמינייה קצרה לאבד גובה רק שעכשיו אני במצב עמידה וממש לא נח לי לנהג את הגלשן - תחושה לא נעימה בקרבה יחסית לקרקע. שתי ידיים על הבייס-בר - לא נח בפניות, שתי ידיים על הצלעות - תחושת ניהוג לא מיטבית, בסדר לתיקונים קלים אך לא נח לפניות של שמיניות. ואז אני מוצא את שביל הזהב - יד אחת על הבייס ויד אחת על הצלע - איזה כיף. הגלשן שוב בשליטתי, יש היגוי גם בגלגול וגם בעלרוד - החיים שוב יפים.
ממשיכים לנחיתה כמתוכנן, הרבה מהירות. נחיתה באנדרשוט לנק' המכוון (שהייתה אמצע השדה) - עוד סימן לרוח החזקה יחסית (לרוח המתה שאליה אנחנו רגילים). כמה טוב שהוספתי הרבה מהירות. שוב - אין סרט, אז חבל.
תובנה שלישית:
3. אם אתה לא מרגיש בשליטה על הגלשן, אתה לא בתנוחה הנכונה. אני לא טוען שזה יעזור לכל אחד להחזיק יד אחת על הבייס-בר אבל שווה שכל אחד יכיר מה שנח לו. אז תכירו שיש את זה ולי זה עזר.
אז לאחר הנחיתה, מבין אחרי שהגעתי סחוט לקרקע שאולי צלילה ספירלית לא היה מהלך כל כך חכם. מה שלא רציתי שיקרה (הגעה אחרי מאמץ ממושך לנחיתה), קרה כי את כל הדרך למטה התאמצתי בצלילה ספירלית. אז החלופה שפתאום הייתה לי ברורה היא - להנות מהנוף ולשהות באוויר עד שהגלשן ירצה לרדת.
סתם נלחצתי לרגע באוויר אבל על הקרקע (ואחרי שיחה עם גולש ותיק) הגעתי לתובנה הרביעית:
4. במקום שיש עילוי, יש סינק לא רחוק משם - בינתיים אפשר להנות ולנוח ואז לנחות רענן.
בנוסף, בעודי מקפל את הגלשן מנסה לפתור את האי-התאמה של סרט הרוח שמראה רוח מערבית והרכיב הצפוני המאוד מורגש לאורך כל ההקפה, התייעצות עם ירון מעלה השערה מאוד סבירה - סרט הרוח הוצב במקום שתחת רוח צפונית קיבל רוטורים מהחממות הצפוניות לשדה. נכון או לא, זה פתח את עיניי לתובנה חמישית ואחרונה:
5. סרט/שק רוח יש למקם רחוק מהמכשולים. בפרט, למבוא חמה - אמצע השדה לפחות.
מצרף תמונה של מיקום סרט הרוח - תשפטו בעצמכם.
זהו - 32 דקות של טיסה
גובה מקסימלי - 549 מטר. כ-200 מטר מעל העמדה.
מצרף גם תמונה של פרופיל הגובה של הטיסה.
חפרתי קצת אבל מי שהגיע עד הלום, מחכה לשמוע וללמוד מכם.
תודה. ולאד.
