מפחיד , ומדהים איך אנשים אחרי 20 טיסות בחייהם באמת מאמינים שהם כבר יודעים משהו ..
יאמר לזכות המדריכים שלנו שהסבירו לנו לעומק שאחרי חצי שנה של קורס וכמה טיסות גובה , אין לנו מושג כחול והלמידה מתחילה רק עכשיו .. לא שזה מנע מאתנו לעשות שטויות :/
התחקיר של הבחור מהסרטון :
"תחקיר תאונת רחיפה + סיום מפתיע
ביום שישי ה- 28.03.14 יצאתי לרחף במבוא חמה עם חבר.
תנאים מעולים, טמפ' חמימה ומשבים קבועים באזור ה-12 קמ"ש.
הכל נראה כרגיל ותקין למעט העובדה שזאת הפעם הראשונה שיצאתי לרחף ללא ליווי מדריך (ריחפתי עד כה בליווי כ 20 +- רחיפות, רובן המכריע במבוא חמה).
ההתרגשות, לבצע פעם ראשונה אותו תהליך שעשיתי לא מעט פעמים, בלי עיניים בוחנות, הייתה בשמיים.
המראה ראשונה בשעה 13:00. הנפה אחורית ואני באוויר.
כמו כל רחיפה ראשונה באותו יום, שמרתי על פשטות, העיקר לתרגל ולחזור להרגשה הבסיסית של הרחיפה, הגעה לשדה ונחיתה.
תחושת הביטחון של אני יכול לבד מלאה אותי והייתי מוכן כבר לפעם השנייה.
בגלל ענייני תחבורה המראה השנייה בסביבות השעה 15:00. מזג האוויר התחמם ובזמן פריסת הציוד אני מתקנא בדורסים שעולים מעלה עם זרמי האוויר החמים.
שוב, הנפה אחורית, שני צעדים ואני באוויר. הפעם, מלא בתחושת בטחון, אני מנסה בכל הכוח לתפוס איזו תרמיקה ולעלות קצת למעלה.
הניסיון האחרון, גרם לי לאבד גובה במהירות שלא צפיתי תוך כדי סחרור והתרסקתי על מורדות הרמה ב 2/3 גובה. טעות שלא חישבתי נכון את הגובה בו הייתי והשלמת סיבוב 360 מעלות במקום לצאת אחרי 180 מעלות. בזמן ההתנגשות עם הקרקע זכרתי להרים את הרגליים למעלה דבר שככל הנראה מנע פציעה. למזלי הרב לא נפגעתי כלל.
כמה שניות של התאפסות ואני על הרגליים להבין באיזה מצב אני נמצא.
אני נמצא בחיבור בין שלוחה וואדי, ירידה בשיפוע שמקשה על העמידה (בטח עם ציוד על הגב) והחופה, מעולם לא נראתה כל כך מבולגנת, עטופה בשיחים וקוצים.
דבר ראשון התחלתי להתיר את המיתרים מהשיחים, לאסוף את החופה לפטרייה (כמה שאפשר) ולהכניס אותה לתיק עצלן. האפשרות להתהלך עם החופה לא ארוזה לא קיימת.
לאחר מכן, ניסיתי להבין כיצד אני מחלץ את עצמי. עלייה למעלה, מלאה במצוקים וציוד כבד על הגב הופכת לבלתי אפשרית. הירידה נראית ארוכה מאוד ומסוכנת. כאשר שתי האפשרויות האלה נראות חסרות תקווה ומלוות במוקשים אני מבין שעלי לחלץ עצמי ברחיפה.
אני מתחיל לנוע על מורדות ההר באותו גובה, מנתח את הקרקע, מחפש אחר שלוחה שנראית מתאימה למשימה, הן מבחינת גודל, שיפוע ותכסית. למזלי, אותה שלוחה שהתרסקתי על ידה התאימה למשימה.
עוד לפני פריסת החופה אני מבין שעל אף שהצמחייה דלה יחסית, עלי בכל זאת לעקור מספר שיחים, על מנת לאפשר הנפה מוצלחת. אין כאן מקום לטעויות.
במשך 40 דק' הכנתי את הקרקע, פרסתי את החופה, התרתי קשרים שנוצרו במיתרים, נרתמתי, שוב מסדר חופה ושוב מפנה זרדים.
כשנראה שהכל מוכן, אני מבין שהנפה אחורית אינה באה בחשבון.
הרוח כמעט ואינה מורגשת והסיכון של ריצה אחורה בשלוחה גבוה מידיי.
אני מסתכל שוב על המשך השלוחה, ורואה שבהמשך הירידה מחכה לי עוד מצוק.
שוב מוריד רתמה, שוב מסדר את החופה, הכל חייב להיות מושלם. אין מקום לזרד, אין מקום לשיח, אין מקום לחופה פרוסה על האדמה בצורה לא סימטרית.
נרתם ומכין את עצמי להנפה קדמית. מרוכז ככל שאפשר, מותש ומזיע, אני מבין שכל אימוני שליטה הקרקעית מתנקזים לרגע אחד. אין כאן מקום לטעויות וגם לא להזדמנות שניה. לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לרוץ. אני באוויר.
המשך הרחיפה היה קצר ותכליתי. העיקר להגעה לשדה הנחיתה, לרדת מציוד ולשתות מים.
מה אני לוקח מהאירוע הזה:
1. מעטפת קורס ההדרכה יצרה בי תחושת בטחון כזאת, שסיפורי התאונות נשמעו לי כמו אגדות. כל הטיסות שלי בעבר, על אף שהן מעטות, עברו בשלום ומעולם לא חשתי בסכנה. האירוע הזה מוציא אותי מהעריסה שבה הייתי עטוף עד כה ומכניס אותי למציאות של עולם הרחיפה.
2. עולם התרמיקות מורכב מכפי שנדמה לרובנו. זה קל שהמדריך מורה לך בקשר מה לעשות כדי לתפוס אחת אך עלול להיות מסוכן אם מנסים לבד בלי לדעת איך.
3. שליטה קרקעית חשובה לכולנו, המתחילים והמתקדמים. ללא ספק זה מה שהציל אותי באותו יום.
4. שמירה על קור רוח גם במצבי קיצון, בהם מעולם לא נתקלנו, בחינת סל האפשרויות ומיצוי הטובה מכולן."
